אני לא אוהבת להתבטא בנושאים שאני לא מבינה בהם.
אחרי שנים שהשתדלתי מאוד למצב את עצמי בקרב מכריי בתור "יעל שבח שיודעת הכול" – חשוב לי להפיץ את הבשורה לכל מי שמעוניין שהתואר הזה ידבק גם בו: זה עובד בזכות טריק אחד בדוק ומנוסה. הטריק הפשוט הוא לומר: "בנושא הזה אני לא מבינה כלום, לא רוצה לומר סתם, אני אצטרף לדיון אחרי שאלמד על זה". כך, בדרך חלקלקה והפכפכה, אני מסיטה את הדיון לנושאים שאני מבינה בהם יותר, כדי שלא ישימו לב.
בלחימה אני לא מבינה.
כלומר, אני מבינה קצת בצבעי הכומתות, קצת בסוגי כלי הנשק והדרגות על הכתף, יודעת למקם את חאן־יונס פחות או יותר על המפה, ומדקלמת לא רע את שמות היחידות (ותודה לבנותיי על המפגש המרנין והחופר עם מילות השיר "חרבו דרבו"). אבל אפשר לומר ששם מסתכמת ההבנה שלי.
אני לא מבינה לחימה ולא מבינה את מטרותיה, לא יודעת לומר אם נכונות השיטות שנוקטים הלוחמים בשטח או שאולי כדאי להם לאמץ דרכים אחרות שאין לי מושג מה הן. לא יודעת אם ניצחנו, אם אנחנו מנצחים או אם ננצח, לא יודעת גם אם הובסנו ואנחנו בדרך לאבדון.
אני גם לא מבינה באופן קבלת ההחלטות. מי אחראי בפועל, מי מייעץ, מה תפקידו של כל חבר קבינט, למה אין מרק עם קוסקוס במטבחון ואיפה הרמטכ"ל מחביא את תוכניות המגירה שלו.
אני רק יודעת, או יותר נכון מאמינה, שכל מי שכן מבין בזה, כל מי שתפקידו להכיר את כל השאלות הללו, לבחון אותן ולקבל החלטות, רוצה בלי שום ספק להחזיר את הביטחון ואת תחושת הביטחון לבית שלנו.
בביטחון אני דווקא קצת מבינה.
קצת הרבה, לטעמי. מספיק כדי להיות בטוחה בדעתי הנחרצת בדבר מה ואיך יגרום לי להרגיש ביטחון.
בשבועות הראשונים לפרוץ המלחמה, כשהיינו בעיצומה של חרדה קיומית אמיתית, קיימתי שיחה עם כמה חברות ובה העלינו זיכרונות מכל מיני רגעים מהעבר שאנחנו מתגעגעות אליהם. למשל, להסתובב ברחובות בלי להסתכל בכל רגע אחורה. לשמוע שירים שהם לא שירי זיכרון. לראות ולשמוע סיפורי אקשן, פנטזיה ודמיון בלי להתחלחל. התגעגענו לילדוּת, ללק ג'ל, לתקופת הקורונה.
אנחנו צריכים ללמוד איך להחזיק מחלוקת, ולדבר גם ללא הסכמה, גם בוויכוח. אבל בשביל זה צריך אנשי מקצוע רציניים, שיחשבו אסטרטגית, שישקיעו משאבים, שיפתחו מרכזי אימונים
המעניין מבחינתי היה שאף אחת מאיתנו לא אמרה שאנחנו מתגעגעות לימים שקדמו למלחמה, ימים מורכבים ומלאי תוכן אך גם גדושים בריב ובמדון במנה כפולה ומכופלת. לכולנו היה ברור שאת הימים ההם עדיף לשכוח, למחוק מהזיכרון, בטח בתקופה שהכול בה כל כך כואב, מפחיד ועצוב.
בשנה שחלפה, כשהתייחסו למילה "אחדות" כאל עוד קלישאה ריקה ונבובה, השקעתי לא מעט מחיי ורגשותיי כדי להפוך את המונח הזה לבעל משמעות ערכית אמיתית. כזאת שתנער מעל כולנו את שכבת הציניות המרירה וחוסר האמון ששקענו בה. שתמצא נתיב חדש, גם אם צר ומפותל, לצעוד בו יחד – שמאל וימין, דתיים וחילונים – ללא פחד מפני דריכה הדדית איש על רגלי חברו, שתגיע לבטח מפעם לפעם.
משרד לענייני ויכוח ראוי
אלא שבשבועות האחרונים אני מבינה שכבר אז זאת לא הייתה קלישאה, אלא עניין חשוב והכרחי. כיום, משנגבה המחיר הכבד מנשוא של המלחמה הארורה הזאת, אין מנוס מלהתייחס לערך האחדות והפיוס החברתי כאן בארץ ישראל כאילו מדובר במרכיב ביטחון ראשון בעדיפות. ואני מדברת על אחדות אמיתית, שמאפשרת לחילוקי הדעות להיות נוכחים בשיח, אך מכריזה בקול ובביטחון מלא שלא מנצחים אחים, ולא מפחדת לתת יד גם למי שדעתו שונה בתכלית משלי.
אני שומעת את צקצוקי הלשון שלכם, רואה את גלגולי העיניים וחוזה את הפיהוק הקרב ובא. הנה היא שוב הגיעה לחפור לנו שאסור לריב. אבל אחרי שסיימתם עם היחס המזלזל הזה, תחשבו רגע. לא נראה לכם הגיוני שכאשר דעותיו של השכן שלי מאיימות עליי, התוצאה היא שנהיה חלשים יותר? אתם לא רואים שכאשר אנחנו רבים, מקוטבים ומטיחים בוץ זה בזה, קל הרבה יותר לאויב לתקוף אותנו ולהרע לנו?
מרגע שחלחלה בי ההבנה הזאת התחלתי גם לתהות. אם זה ערך שאחראי באופן ישיר עליי ועל הביטחון שלי, מדוע הערך הזה לא ממוסד ומתוקצב? למה, במסגרת המחשבות על השיקום ויצירת החוסן שקהילות רבות עסוקות בו בלי סוף, אין משרד ממשלתי שעוסק בכך? אין אפילו מתמודד אחד לרשות מקומית שמציב את הערך הזה בתור אחד הדברים החשובים במסע הבחירות שלו?
החברה שלנו זקוקה לשיקום, לאחדות. אנחנו צריכים ללמוד איך להחזיק מחלוקת, ולדבר בינינו גם ללא הסכמה, גם בוויכוח ובנגיעה במקומות הכי מקוטבים שלנו. אבל בשביל זה צריך אנשי מקצוע רציניים כמו במערכת הביטחון, שיחשבו אסטרטגית, שישקיעו משאבים, שיפתחו מרכזי אימונים ויחדירו למערכות החינוך את הערך הזה כעולם ומלואו שלכל אחד מאיתנו יש נגיעה בו.
זאת לא סתם קלישאה. באמת ובתמים, אין שום דרך אחרת.
רק יחד ננצח.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
