ב־1979, סטודנטים איראנים חטפו את אנשי השגרירות האמריקנית בטהרן. היועץ לביטחון לאומי בממשל הנשיא קרטר, במזכר מסווג, המליץ על סדרת פעולות צבאיות דרמטיות כדי להביא את איראן לשחרר את החטופים. הנשיא קרטר סירב, כשל בשחרור החטופים והפסיד בבחירות לרונלד רייגן, בין השאר בגלל הכישלון.
ב־1983, משאית תופת התפוצצה במגורי הנחתים בביירות והרגה 241 חיילים אמריקנים. רייגן הבטיח תגובה מהירה וכואבת, אך נמנע מלתקוף את איראן.
ב־1988, ספינת הצי האמריקני טבעה לאחר שעלתה על מוקש איראני. ארה״ב פתחה במבצע ״גמל שלמה״ נגד הצי האיראני, אבל נמנעה מלתקוף בשטח איראן עצמה. רייגן עדיין היה הנשיא.
במהלך כיבוש עיראק, יותר מ־300 חיילים אמריקנים נהרגו בידי מיליציות שזכו לתמיכת איראן. ארה״ב ידעה שמשמרות המהפכה פועלים בעיראק ופוגעים בחיילים אמריקנים. הנשיא היה בוש הבן, לא בדיוק יונה. איראן לא הותקפה.
מאז עליית המשטר האסלאמי באיראן, המדינה הפיצה טרור במזרח התיכון. גם היום היא מאיימת על נתיבי שיט בינלאומיים ומפתחת טילים וכטב״מים שמאיימים על שכנותיה. איראן היא לא שחקן אחראי במערכת הבינלאומית: היא מתדלקת סכסוכים מקומיים ומערערת מדינות בכל רחבי העולם. עכשיו ממשל ביידן מוצא את עצמו, כמו ממשלי העבר, בהתמודדות עם איראן והפרוקסי שלה. וכמו ממשלי העבר, הוא עושה את הטעות ונמנע מלתקוף באיראן עצמה.
למה ממשלים אמריקניים מפחדים לתקוף באיראן? ההסבר הוא חשש מהסלמה שתוביל למלחמה אזורית. מבחינה גיאוגרפית איראן גדולה כמו מערב אירופה כולה, ורוב שטחה מדבר והרים. יש בה יותר מ־80 מיליון תושבים. פלישה קרקעית אליה תהיה סיוט. מלחמה אזורית נגדה תביא כ־50 אלף חיילים אמריקנים בבסיסים במזרח התיכון תחת איום טילים, ותפגע קשות בתעשיית הנפט במפרץ הפרסי.
מצד שני, מלחמה אזורית תהיה גם אסון לאיראן. האמריקנים נהנים מעליונות אווירית מוחצת, שתאפשר להם לפעול בכל רחבי איראן. אם תפרוץ מלחמה, סביר להניח שוושינגטון תרצה לפגוע קשות בשלטון האייתוללות וביכולות התקיפה שלו, ותשמיד מבני שלטון, בסיסים של משמרות המהפכה, אתרי טילים ומפעלים צבאיים. רוב ההנהגה האיראנית כנראה לא תשרוד. העם האיראני עשוי לנצל את השעה למרד, ולהפיל אחת ולתמיד את הרפובליקה האסלאמית.
משום כך, סביר להניח שלא רק וושינגטון רוצה להימנע ממלחמה אזורית – אלא גם איראן. תקיפה של מתקנים צבאיים באיראן אולי תביא את האיראנים להגיב, אך זאת תהיה תגובה שעיקרה הפגנתי – ״הנה, איננו כופפים את ראשנו בפני ארה״ב״. לדוגמה, ירי טילים מסביב לבסיסים אמריקניים בעיראק או סוריה. אם תחרוג מעבר לזה, טהרן תסתכן בתגובה אמריקנית חריפה ובהמשך ההסלמה. אז ייתכן בהחלט שתקיפה אמריקנית בשטח איראן לא תביא למלחמה אזורית, כי האיראנים לא מעוניינים בכך.
חשוב להבין שאין כאן קריאה לארה״ב להשמיד את תוכנית הגרעין האיראנית, או למוטט את שלטון האייתוללות אחת ולתמיד. ממשל ביידן בבירור לא רוצה תקיפה מכרעת כל כך. אבל גם תקיפה מצומצמת באיראן יכולה לרסן אותה.
טהרן תומכת בכוחות פרוקסי באזור כדי לנסות להרחיק את האש ממנה: הרעיון הוא שהמלחמות של איראן יתנהלו הרחק מגבולה, בשטח היריבות שלה. במקום שטהרן תלחם בשמיים נגד מטוסים ישראליים, היא נותנת לישראלים להקיז דם וכסף בעזה ובדרום לבנון. במקום לחשוש מתקיפות אמריקניות בשטחה, היא מעסיקה את ארה"ב עם החות׳ים בתימן ועם המיליציות בעיראק. הפרוקסי נותנים לטהרן עומק אסטרטגי, ומאפשרים לה להתיש את אויביה ללא מחיר משמעותי בשטחה.
תקיפה של איראן עצמה תשנה את החישוב. היא תראה לאיראן שהתמיכה בפרוקסי מסכנת אותה ישירות. תשתיות ופעילים בשטחה יחוסלו, בהיקף שעלול לגדול עם הזמן. משום שמשמרות המהפכה אחראים גם לביטחון המשטר פנימה, תקיפות באיראן עלולות לפגוע ביכולתם לעשות זאת. ההתקפות ישפילו את המשטר בעיני העם האיראני ובעיני מדינות האזור, ויציבו את איראן באותו מעמד כמו עיראק, סוריה או לבנון. ההתקפות יכולות לנתק את הסיוע לפרוקסי של איראן, לדוגמה בהרס מפעלי כטב״מים וטילים.
תקיפה צבאית מוגבלת באיראן תעשה שני דברים: היא תבהיר לאיראן שיש מחיר לתמיכתה בציר ההתנגדות, מחיר שיסכן את המשטר, וגם שארה״ב מוכנה להסלמה ניכרת, משום שאיראן לא תצפה לתקיפה כזו. עד כה האמריקנים העדיפו לתקוף את כוחות הפרוקסי של טהרן, ולהימנע מעימות ישיר איתה. תקיפה נגדה בשטחה תהיה איתות ברור שהחישוב ישתנה: אם התקיפות נגד כוחות ארה"ב יימשכו, איראן היא שתחטוף.
טהרן תידרש לחשב מחדש את האסטרטגיה שלה: האם להמשיך את תקיפות הפרוקסי נגד האמריקנים, ואולי אפילו להצטרף אליהן בעצמה, ולהסתכן בתגובות חריפות יותר ויותר מצד ארה״ב; או לרסן את ציר ההתנגדות עד יעבור זעם, להניח למתיחות באזור לרדת ולהמתין לסיום המלחמה בעזה. כך האייתוללות אולי יושפלו, אך ישרדו.
