"המלחמה הנוכחית מבשרת לצערנו את בואה של המלחמה הבאה", קובע תא"ל במיל' ערן אורטל בפתיחת מאמרו שפורסם השבוע, תחת הכותרת "מלחמת עזה 2023, והמלחמה שאחריה". המלצתו הכללית: לנסות לדחות את המלחמה בצפון, ככל שהדבר יתאפשר, בסדר גודל של שנתיים, כדי שצה"ל יוכל להיערך אליה. למה לא עכשיו? "בתנאים הנוכחיים המלחמה עלולה להתארך, לגבות מחיר יקר, ולהסתיים מבלי שנממש את הדרוש – שלילת חיזבאללה כאיום צבאי וכמרכיב באסטרטגיה האיראנית", כותב אורטל. לכן, לשיטתו "האינטרס הישראלי בעת הזו הוא לחתור להפרדת כוחות לא אידיאלית בצפון, על מנת להתכונן כראוי". ויש לו גם המלצות מדויקות כיצד.
צבאות, אומרת הקלישאה, נערכים תמיד למלחמה הקודמת. ערן אורטל אפילו חיבר על כך ספר בשם "המלחמה שלפני", במסגרת תפקידו האחרון כמפקד "מרכז דדו לחשיבה צבאית". נאמן לדרכו, מאמרו החדש לא עוסק בכשל שהוביל למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, אלא בניסיון לצפות הלאה. זהו מאמר מפוזר, מלא בתובנות מדרגים ואיכויות שונים. אנסה לסכם פה כמה מהם. "לקחי המלחמה בעזה עלולים גם להטעות", מזהיר אורטל. "הדרום והצפון שונים זה מזה כזירות לחימה, וחיזבאללה הוא אתגר צבאי שונה".
כזכור, באחד השבועות הראשונים למלחמה סקרתי כאן מאמר שפרסם תא"ל אורטל כמה חודשים לפני טבח שמחת תורה, ובו הזהיר שחמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים צה"ל עלול להיתפס שוב במתקפת פתע, בגלל "התלות המבצעית וההישענות העצומה על הנחת ההצלחה של המודיעין וחיל האוויר", וקושי של "עתודות צה"ל להגיע לחזית בזמן". הוא דיבר על הצפון, אבל האיום התממש דווקא מדרום. בכל מקרה למדתי שמומלץ להקשיב לו בזמן אמת. במשך שנים הוביל אורטל בתוך הצבא תפיסה לעומתית לדוקטרינת "סבבי ההרתעה" שאחז בה המטכ"ל, דוקטרינה שעלתה בדם ואש.
"שלושים שנות סבבי לחימה ענישתיים הותירו את חותמן בחשיבה הצבאית הישראלית גם במלחמה הנוכחית", כותב אורטל במאמר, שפורסם בכתב העת של מרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר־אילן. הוא מציין כדוגמאות לכך את ההמתנה בת שלושת השבועות לפני הפתיחה בתמרון הקרקעי בעזה, את ההחלטה לפעול בחאן־יונס רק בשלב מאוחר של הטיפול בעיר עזה, ואת חלק מהמהלכים בתמרון שנראו כצעדי ענישה לצורכי הרתעה, במקום לחפש הכרעה.
להעניש את איראן
למלחמה בצפון צריך, לדברי אורטל, להגיע עם מטרה ברורה: "הכרעת כוחו הצבאי של חיזבאללה". כלומר, לעבוד במקביל, לא בטור, ולרכז מאמץ לזירוז המלחמה. זאת כחלק מאסטרטגיה נגד הציר שתשלול ממנו את השחקן המרכזי שלו בהתשה וריסון של ישראל – חיזבאללה. אפילו אם המלחמה הנוכחית תשמיד את חמאס, מסביר אורטל, "סביר שהאיראנים עדיין יתפסו את המלחמה כהצלחה מבחינתם. ישראל, בראייתם, תצא מהמלחמה מותשת ומעורערת. חיזבאללה נותר שלם. איראן לא נפגעה".
לכן, הוא טוען, האסטרטגיה של צה"ל חייבת להשתנות ולהבהיר לאיראנים שהתשה של ישראל באמצעות שלוחיהם איננה כדאית, ולהעביר את המלחמה לשטחם. המשמעות היא שבזמן שהאוגדות יתמרנו בדרום לבנון, חלקים מהצבא יהיו עסוקים בכלל הרחק משם. "לקראת המלחמה הבאה יידרשו אמ"ן וחיל האוויר, וככל הנראה גם חיל הים הישראלי, להתמקד הרבה יותר בתפיסת ענישה והרתעה של איראן ושלוחיה באזור. הם יידרשו לממש זאת תוך כדי הקרבות בצפון. ההכנות לכך בהכרח יבואו על חשבון היערכותם למלחמה בצפון".
לדברי אורטל, "האינטרס הישראלי הוא להימנע ממלחמות ארוכות, שמדגישות את תלותנו בארה"ב ומחלישות אותנו כחברה חופשית"תא"ל ערן אורטל
זה גם יקשה על היכולת ליישם בלבנון את אחד ההישגים המדוברים של צה"ל במלחמה הנוכחית: שילוב של כוחות קרקע־אוויר־מודיעין. "הלחימה המשולבת בעזה, לפחות כל עוד לחמו גדודי חמאס באופן מאורגן יחסית וחשוף יותר למודיעין, הייתה מרשימה", מתפעל אורטל. "דווקא משום כך היא עלולה ליצור למידה מוטעית לקראת המלחמה הבאה. אם משום שבשלבי הלחימה הפחות מאורגנים, אפקטיביות הסיוע האווירי־מודיעיני ליַבשה קטֵנה, ואם בשל מתיחת היתר הברורה של אמ"ן וחיל האוויר, ולאור הציפייה הגוברת מהם ביחס למעגלים הרחוקים". במילים אחרות: מול חיזבאללה, הטייסים וקציני המודיעין יהיו זמינים פחות לכוחות הקרקע.
גם הטקטיקה של חיזבאללה תהיה שונה מזו של חמאס. "באירועים מסוימים בצפון חשף האויב טפח מתוכניותיו לעתיד", מאבחן אורטל, ומפרט: "שימוש אינטנסיבי יותר ברחפנות תוקפת, שימוש ברחפנות לאיתור מטרות בשטחנו, טילי נ"ט מתקדמים יותר, טכניקות נגד 'מעיל רוח' (מערכת ההגנה של טנקי צה"ל), כלי טיס בלתי מאוישים המשמשים כחימוש משוטט, ועוד". בניגוד לעזה, בדרום לבנון מצפה לצה"ל לא רק לחימה בשטח בנוי בצפיפות, אלא גם תנועה ארוכה עד ליעד, בזמן שהכוח חשוף לאש חיזבאללה: "המטרה תהיה למנוע את תנועת כוחותינו בחזית, בשטחנו ובשטחו. את מערכת התקיפה שבנה ועוד ישכלל בתקופה הקרובה, יש לראות כמערכת תקיפה מדויקת ומרחבית", כמו זו שבנה צבא אוקראינה והצליח בעזרתה להדוף את מתקפת השריון הרוסית בפתח המלחמה באירופה.
לפיכך, מתריע אורטל, "יהיה זה מסוכן להקיש מהצלחת התמרון בעזה להצלחה עתידית של תמרון בצפון". צה"ל צריך למצוא פתרון לצורך להניע את הלוחמים עד לכפרים השונים בלבנון בקצב מהיר, בלי שהם יחטפו נ"ט רצחני כל הדרך, ובלי שיהיו תלויים בסיוע אווירי ומודיעיני צמוד. לשם כך, טוען אורטל, צבא היבשה זקוק לשתי יכולות שאין לו כרגע: השמדת מקורות הירי תוך שניות, ויירוט יעיל של איומים מלמעלה, מהשמיים.
איך עושים את זה? כאן המאמר נכנס לתחומי הסודיות. לפי המפקד היוצא של מרכז דדו, "החדשות הטובות הן שכל המרכיבים הטכנולוגיים לאיתור ותקיפה מהירה של מקורות ירי, קיימים. ניתן לפתח ולהצטייד ביכולת זו בזמן ובמשאבים ריאליים. המטרה היא להפוך את פעולת השיגור, תכלית קיומו של האויב, מבטוחה יחסית כיום, למסוכנת מאוד – דיכוי יכולת השיגור". אם הוא צודק, זה יעזור לצה"ל לא רק בהתקפה אלא גם בהגנה מפני מתקפת פתע אפשרית של חיזבאללה. "רבים מדי מקרבות השבעה באוקטובר החלו והסתיימו במיגוניות אליהן רותקו הלוחמים", מציין אורטל. "צה"ל היה פעם מהצבאות המצטיינים בעולם באש נגד סוללות ארטילריה, אך כעת הוא נדרש לפתח יכולת מהירה ומדויקת הרבה יותר כדי להשמיד את קני השיגור הפעילים טרם ייעלמו למחסה".
מהלומת פתיחה
פרק ההגנה הוא המטריד ביותר במאמר. "לצה"ל מורשת ארוכה של כישלונות בהגנה", קובע אורטל, ומונה רשימה חלקית – 6 באוקטובר 1973, חטיפת והרג החיילים ב־12 ביולי 2006, הפתעת המנהרות בקיץ 2014, וכמובן 7 באוקטובר 2023. "מדוע אנו כושלים בהגנה? התשובה פשוטה. צה"ל לא באמת ערוך בהגנה. הוא ערוך בבט"ש. ישראל, על כל גבולותיה, היא זירת לחימה קבועה. אך צה"ל הוא צבא שעיקר כוחו במילואים. היערכות הגנתית קבועה פשוט אינה אפשרית".
המיקוד של צה"ל בביטחון שוטף מאפשר לו להיות ערוך לחדירות של חוליות קטנות, אבל לא למתקפה ממשית; לשם כך הוא חייב לקבל התראה. "אלא שכישלוננו בתחום ההתראה האסטרטגית חוזר על עצמו אף יותר מכישלוננו בהגנה. פרופ' אורי בר־יוסף מונה כעשרים כישלונות כאלה בהיסטוריה הקצרה שלנו". אילו מתקפות פתע חיזבאללה עשוי לתכנן לנו? כולם מדברים על פלישה קרקעית של כוח רדואן בניסיון לכבוש יישובים, אבל אורטל מציע להתכונן לתרחיש נוסף של חיזבאללה: "מהלומה באש".
בתרחיש כזה, "האויב ירכז את כל מרכיבי האש שלו ברגע הכי פחות נוח למערך ההגנה האווירית, כדי להבטיח את ריקון משגרי כיפת ברזל, חדירת טילים מדויקים והשמדת מרכיבים חיוניים". כולנו ראינו את המתקפה של חיזבאללה על בסיס הר מירון, ומסוגלים לדמיין אותה משוכפלת ומוכפלת למתקנים אסטרטגיים רבים כמכת פתיחה. בהקשר הזה רבים מדברים על מערכת היירוט בלייזר "מגן אור", שצפויה להיות מבצעית בקרוב, אבל אורטל מתריע מפני אחד החסרונות הידועים שלה: היא לא תעבוד טוב אם יהיו הרבה עננים או אובך. מזג אוויר מסוים עלול להיות "הרגע הכי פחות נוח" שבו חיזבאללה יבחר לתקוף.
כמובן, זה לא או־או. נסראללה ופקודיו עשויים לשלב בין פלישת קומנדו להמטרת טילים אימתנית. ובכל מקרה, מתקפת־פתע, בהגדרתה, תפתיע אותנו. אבל לטענת אורטל, "ההגנה האווירית שלנו מרובת שכבות, אך חסרה בעומק. למרות קיומן של כמה שכבות יירוט ושיבוש, קשה לומר שלמגן יש כמה הזדמנויות יירוט למול מטרה". האופן שבו כוח נוח'בה של חמאס נטרל בפשטות יחסית את המכשול ואת מערכת רואה־יורה ומצלמות התצפיתניות, יחד עם המודיעין המדויק שהיה לו בנוגע למיקומים של כל מערכת, צריכים להדהד היטב בפיקוד הצפון.
המנהרות של חיזבאללה
כדי לחזק את תפיסת ההגנה לקראת מתקפה של חיזבאללה, אורטל מציע ארבעה צעדים, נוסף על פיתוח טכנולוגי של אותה "יכולת השמדת מקורות הירי", שעליה דובר קודם. הראשון – להציב את מתקני האימון השוטף של צה"ל בקרבת גבול לבנון. "כך יוכל צה"ל לקיים את עקרון העומק והעתודה בהגנה מבלי לשלם על כך מחיר גבוה מדי במונחי מוכנות ואימונים". השני – לצייד בנשק, גם נשק כבד, את כיתות הכוננות ביישובים.
השלישי – "להפעיל בקביעות בגבולות יחידות איסוף ניידות". מה זה אומר? לא להסתפק במצלמות וחיישנים על הגדר, אלא לצייד יחידות ברחפנים ושאר אמצעי איסוף מודיעין, ולתת להן אפשרות להעריך בנפרד מאמ"ן את המצב מעבר לגבול. והרביעי – "בסיסי אש עם רקטות וטילים שיוצבו בעורף החזית וימוגנו, יוכוונו על ידי יחידות האיסוף ויספקו יכולת תקיפה קריטית על כוחות האויב ונכסיו בשעות הראשונות להתקפה".
נקודה נוספת, שעמדנו עליה בעבר בטור זה, היא שאלת הימשכות המלחמה וההתשה כמרכיב באסטרטגיה של אויבינו. "מלחמות להבסת צבאות טרור מבוצרים, ובדגש על שלב הטיהור, הן ארוכות", מסביר תא"ל במיל' אורטל, ומציין את האופי ההתשתי של עידן המלחמות הנוכחי. אבל יש לזה גבול: "המציאות של מאות אלפי עקורים בעורף, הריתוק המשקי, הנזק התשתיתי, ההפרעה לשגרת החיים והמחיר המדיני, כל אלה מחדדים כי האינטרס הישראלי הוא להימנע ממלחמות ארוכות מדי. מלחמות כאלה מדגישות את התלות הישראלית בעורף התעשייתי של ארצות הברית, שגם כך כבר מתוח בשל המלחמה באירופה, ומסכנות את הנס הישראלי, הכלכלי והטכנולוגי. באופן עקיף, מלחמה ממושכת מסכנת את עצם קיומנו כחברה חופשית, משגשגת ובריאה".
המסקנה, ואורטל הוא לא הראשון לומר זאת, היא שצריך להפנות תקציב משמעותי למלאי חימוש וציוד, לפי מפתח של מלחמה בת כמה חודשים, לא שבועות. יותר פסי ייצור ושרשראות אספקה צריכים להישמר בארץ ובידיים ישראליות, על מנת לצמצם את תלותנו באחרים. בנוסף, "על צה"ל לשוב ולראות בכוחות המילואים שלו את עיקר עוצמתו, לאמנם, לציידם, ולתגמלם בהתאם". לדברי אורטל, "ההיסוס המסוים למצות את עוצבות המילואים האריך את המלחמה הנוכחית".
צוואר־בקבוק נוסף בקצב הלחימה בעזה הוא כמובן המנהרות, גודלן ועומקן המפתיעים, והקושי לנטרל אותן. מה צפוי בלבנון בהקשר הזה? "תשתיות התת־קרקע בלבנון צפויות להיות מוגבלות יותר. ועדיין, חיזבאללה פיתח תשתית לחימה תת־קרקעית ענפה, הצפויה להוות אתגר". גם כאן, לפי אורטל, "שיטות לחימה רלוונטיות קיימות. נדרש להתארגן כך שלכל כוח תהיה יכולת זמינה להשמיד פירי גישה ועמדות תת־קרקע בקצב מהיר", ו"לחזק את הזמינות והיכולת של צוותי קרב הנדסיים".
הזמן הוא מרכיב קריטי בקרבות, אבל גם בחיים של מדינות. מכאן נגזרת גם המסקנה הכללית של המאמר: להשתדל לדחות את העימות מול חיזבאללה בכשנתיים, כדי להיערך. בחתימת דבריו מדגיש אורטל שאין אפשרות להימנע לחלוטין מהמלחמה בצפון. "האינטרס הישראלי ארוך הטווח הוא לזכות בשנות שקט ויציבות ולשבש את האסטרטגיה האיראנית. לשם כך לא ניתן יהיה לדחות עוד את ההתמודדות ולגלגלה לדורות הבאים".
המאמר מופנה לצה"ל, לא לדרג המדיני, אך ראוי להעיר ששאלת הימשכות המלחמה, כפי שאנו רואים היום, תלויה גם בהתנהלות הקבינט. אם גם מול חיזבאללה נידרש להעביר "סיוע הומניטרי" לכוחות האויב, אם נספק לו אמצעים לשרוד במחבואות ולשלוט באוכלוסייה, אם נסראללה יחזיק במאות חטופים ויכפה עלינו הפוגות ונסיגות מבצעיות – לכל אלה יהיו השלכות על אורך המלחמה, והמשך הסבל של תושבי ישראל ולבנון גם יחד.
אפשרות נוספת שלא נדונה במאמר, היא שאין לנו פריבילגיה לדחות את המלחמה בצפון. לא רק מהחשש שמא חיזבאללה יתקוף ראשון, אלא בגלל התמונה האסטרטגית הרחבה: האיראנים רצים לפצצה גרעינית שתאיים עלינו ישירות, ובעיקר תדכא את יכולתנו להגיב ביעילות לטבעת החנק שנבנתה סביבנו, שבראשה חיזבאללה. גם ניצחון מול חמאס לא יספיק כדי לשקם את הפגיעה במעמדה האזורי של ישראל, נזק שהוא כשלעצמו מספק תמריץ גדול לאויב לפתוח במלחמה מוקדם. בקיצור, ייתכן שאין לנו שנתיים.
לא חייבים לקבל את דבריו של אורטל, לא חייבים להסכים, אבל קצין שחיבר לפני שנה מסמך בשם "נורות האזהרה של 1973 לצה"ל 2023" הרוויח את זכותו לקשב שלנו.
