דברים שרואים משם לא רואים מכאן. מאמר המערכת בגיליון יום א' של הוול־סטריט ג'ורנל נפתח בקביעה נחרצת: "אולי פספסתם את זה בתוך התבוסתנות התקשורתית, אך ישראל מנצחת במלחמה שלה בעזה". עורכי העיתון הסבירו שצה"ל זקוק אומנם לזמן נוסף כדי להבטיח את הניצחון, אולם כבר עכשיו הישגיו מופלאים ביחס לאתגר המבצעי שלו, חסר התקדים בעידן המלחמות המודרניות: 30 אלף לוחמי אויב חמושים היטב ב־7 ערים, מעל ומתחת לקרקע, בעיקר מתחת.
צרכניו הישראלים של העיתון האמריקני החשוב אמורים לדעת שהישגי צה"ל במלחמה גדולים שבעתיים אם לוקחים בחשבון את תנאי הפתיחה האיומים שלה. פלישת חמאס ארצה בשמחת תורה פקדה אותנו בעיצומו של קרע לאומי נורא, ואף תפסה את צה"ל במערומיו, מופתע לחלוטין וחסר תוכניות. התמרון הקרקעי, אותו כינוי אקדמי לכיבוש רצועת עזה, הצריך כתיבת תוכנית מלחמה חדשה, מה גם שבעצם לא הייתה תוכנית ישנה, רק משהו שהתאים למציאות ביטחונית אחרת, ורודה בהרבה. לכאורה לא ברור מדוע לא הייתה תוכנית. הרי כבר באוקטובר 2020 צפה מפקד פיקוד הדרום אז, הרמטכ"ל לעתיד הרצי הלוי, את האסון הממשמש ובא. במאמר נשכח בכתב העת של מרכז דדו הוא הזהיר: "האויבים שלנו היום, בדגש על חמאס וחזבאללה, מתכננים מהלכים התקפיים־קרקעיים לתוך שטחנו. אין אלה מהלכים להחזקת שטח למשך ארוך, אלא מהלכים שתכליתם להסב נזק, לשבות שבויים, ויותר מכך, לייצר אפקט תודעתי קשה בקרב הציבור הישראלי, ולהדהד תקשורתית שקרה משהו שטרם היה כמוהו".מדהים. שלוש שנים בדיוק אחרי פרסום המאמר אכן קרה משהו מהדהד שטרם היה כמוהו, ממש כפי שהרצי הלוי חזה. אבל רק אחרי תחילת התמרון הקרקעי התבהרו הממדים המפלצתיים של מערך המנהור החמאסי. ככל שלוחמינו האמיצים העמיקו לתוך המנהרות, נחשפה בורותה של קהילת המודיעין פה בתחום התת־קרקעי בעזה. ערב המלחמה היא ידעה מעט מדי על המבוך הקטלני שנחפר בין בית־חנון לרפיח, באורך 750 קילומטרים לפחות, ודאי ביחס ליכולותיה המופלאות בחזיתות אחרות, כמו יו"ש או מול תעשיית הגרעין האיראני. בעזה היה לה חור שחור.
החור המודיעיני השחור הוא ההסבר המסתבר לכך שחיל האוויר נחל הצלחה מוגבלת בתקיפת המטרו של חמאס ב־2021, ושבמערכה הנוכחית נוצר צורך דחוף לאלתר תורת לחימה במנהרות. תוכנית אטלנטיס להצפתן במי ים התבררה כפתרון חלקי ביותר, כנראה עקב פרצות בהשכלה המוקדמת, אבל לוחמי יחידות יהל"ם ושלדג מצאו בהדרגה פתרונות מסוג אחר. גבורת הלוחמים ותושיית מפקדיהם העניקו לצה"ל הישג מרשים גם במערכה בעזה תחתית, כזה שמעורר את התפעלות עורכי הוול־סטריט ג'ורנל ועוד יככב בספרים, בסרטים ובשלל תוכניות תעודה. חוט העלילה יקשר מן הסתם בין האפילה המודיעינית בתחילת המערכה ובין הסיום ההרואי שלה. מי ייתן והיא תסתיים במפגש מרגש עם החטופים האומללים.
חברי ועדת החקירה הממלכתית, שטרם קמה, ינסו להבין כיצד קרה שזרועות המודיעין המפוארות שלנו ידעו כה מעט על המנהרות. מבקר המדינה מתניהו אנגלמן כבר החל לאסוף מסמכים ופרוטוקולים לקראת חקירה מקפת משלו, חרף מחאות הרמטכ"ל, ואגב בברכת ראש השב"כ. אנגלמן נערך לנבור גם בפרוטוקולים של הקבינט בשנים האחרונות, ולחוות בהמשך דעה על אחריותם של ראשי השב"כ והרמטכ"לים לשעבר למחדל 7 באוקטובר. הללו אמורים לזכור שמחדל הטיפול במנהרות כיכב עוד בדו"ח המבקר מיכה לינדנשטראוס ז"ל מ־2007. כבר אז זו לא הייתה בעיה טרייה.
מנהרות הטרור הראשונות נחפרו בעזה באינתיפאדה הראשונה. האדמה החולית שם נוחה מאוד לעבודות עפר פח"עיות שכאלו. שני חלקי רפיח נוקבו ככברה בידי חפרנים פלסטינים כשישראל שלטה עדיין בצד המזרחי שלה. אבל התשוקה הישראלית לנטישת הרצועה הייתה עצומה. היא הקיפה 40 אחוז ממתפקדי הליכוד וכ־95 אחוז מראשי קהילת הביטחון ומעיתונאי ישראל, ואיתה גם האשליה הממארת שאפשר לשלוט בעזה מבחוץ ומהאוויר, אין צורך להישאר בה על פני האדמה, ושבלית ברירה ניתן לוותר אפילו על יומינט, מודיעין אנושי, ולהסתפק במודיעין תלוי טכנולוגיה.
אמ"ן ושב"כ ידעו כמובן שחמאס אינו מתכוון לכתת את חרבותיו לאתים ואת חניתותיו למזמרות, ושאדרבה, הוא נערך להפוך את אתיו ואת מכושיו לאמצעי לחימה. אבל הם הניחו שישראל לא תכבוש עוד לעולם את עזה, ושממילא חבל להשקיע הררי אנרגיה במעקב קפדני אחרי פרויקט המנהור. ההנחה השברירית הזו לא עודכנה גם אחרי מבצע צוק איתן והנזיפה הקשה שמערכת הביטחון ספגה בעקבותיו ממבקר מדינה נוסף, יוסף שפירא, וכאילו נלקחה מהמערכה הנוכחית: "כוחות היבשה והאוויר נאלצו להתמודד עם איום המנהרות בלא שהוכנו לכך כראוי. רק התוכנית 'הגנה קדמית' שהוכנה ברגע האחרון, עוז הרוח, התושייה והיוזמה של המפקדים והחיילים אפשרו לצה"ל להילחם במרחב רווי המנהרות ברצועת עזה, לחתור למילוי משימתם ולטפל כמיטב יכולתם במנהרות".
דו"ח שפירא הגדיר את המנהרות כ"בעיה אסטרטגית". במערכת הביטחון חשבו שאפשר לפתור אותה באמצעות הקמת מכשול תת־קרקעי משוכלל סביב הרצועה, אשר ימנע מהאויב להשתמש במנהרות התקפיות לתוך שטח ישראל וישחרר את הצבא מהתעסקות במנהרות הגנה בעומק הרצועה. תפיסת העולם הזו הייתה דומה לתקווה של הרמטכ"ל בוגי יעלון לפני מלחמת לבנון השנייה, לפיה הטילים של חיזבאללה יחלידו. יורשיו האמינו שמנהרות חמאס בעומק הרצועה יתכסו אבק וקורי עכביש.
כשחבר הקבינט נפתלי בנט תבע במהלך מבצע צוק איתן טיפול נמרץ במנהרות, הוא המיט על עצמו את זעמו של יעלון, שהתמנה בינתיים לשר ביטחון. פרשנים צבאיים ופוליטיים חשדו שהימין רק מחפש אמתלות לחזור לעזה ולכן דוחף לתמרון קרקעי ולכניסה למנהרות. גם הרמטכ"ל בני גנץ הסתייג מכיבוש עזה. הוא לא ייצג בכך את רתיעתו הפרטית, אלא רתיעה כללית. חזרה לעזה נתפסה כמו שחזור של אסון ביטחוני ישן, נפילה בשביים של מתנחלים משיחיים שכל חלומם הוא החייאת גוש קטיף. למרות אינספור סבבי לחימה, וחלחול התובנה שההתנתקות הייתה אסון, עם ישראל ומערכת הביטחון שלו העדיפו להתכרבל מאחורי כיפות הברזל ומכשול תת־קרקעי. רק אחרי רציחתם וחטיפתם של 1,300 ישראלים ביום אחד, העם והמערכת השתכנעו שאין ברירה, למעט קומץ בכירים שהמשיכו לטעון כי כיבוש עזה יהיה אסון. אלוף בריק, למשל.
באופן פרדוקסלי, דווקא חמאס ידע שבאחד הימים נחזור לעזה. על אפנו ועל חמתנו נחזור. לכן הוא חפר במרץ את המנהרות, שנועדו לגבות מצה"ל מחיר נורא ואיום במקרה כזה. במשך 15־16 שנה איסמעיל הנייה ויחיא סינוואר לא עשו כמעט שום דבר חוץ מאשר לחפור מנהרות ולאגור בתוכן נשק. תת־אלוף ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, התריע ב־2018 במאמר משלו נגד "החופש לחפור" שישראל מעניקה לחמאס, וקבע ש"כל תפיסת הגנה בגבול שאינה מתמודדת באופן התקפי עם חפירת המנהרות, סובלת מתורפה מובנית". מצד שני אורטל הסביר שזה מה שהעם ומנהיגיו רוצים. "ישראל עדיין חותרת במישור האסטרטגי להפרדה גיאוגרפית מוחלטת", הוא התאונן בכתב לפני שש שנים. הסוף כבר ידוע: אין הפרדה כזאת. מי שלא רצה לשלוט בעזה של מעלה, נאלץ עכשיו לגשש את דרכו בעזה של מטה, במחיר כבד, אבל ברוך השם יקר הרבה פחות ממזימות חמאס. כשצה"ל רוצה הוא גם יכול.
ניסוי קטלני
שקמה ברסלר, מצביאת מחאת קפלן 2023, מצאה דרך אלגנטית לחמוק מאחריות לתוצאות מיזם הסרבנות של תנועת המחאה. בריאיון מקיף לחדשות 12, לרגל הכפשתה האווילית בידי טלי גוטליב, התבקשה התייחסותה של ברסלר (בעדינות מרובה מצד מראיין זועף בדרך כלל) לאפשרות שהאויב יצא למלחמה בעקבות "הקריאה לחיילי המילואים שלא להתנדב". ברסלר, פרופסור לפיזיקה, השיבה שהקריאה ההיא הייתה עניין תיאורטי גרידא, בעוד שהיא – כפיזיקאית ניסיונאית – מסתכלת על מבחן התוצאה בלבד. לדבריה, "ב־7 באוקטובר ישראל הועמדה בניסוי הכי כואב שיש, ואז ראינו התייצבות של 120 אחוז למילואים, והרבה מאוד מזה אנשי מחאה".
התשובה המשכנעת־לכאורה עולה בקנה אחד עם התזה השמאלנית־תקשורתית שהתגבשה עוד לפני 7 באוקטובר, ועודכנה אחריו: אל"ף, לא הייתה בכלל סרבנות, הייתה רק הפסקת התנדבות. בי"ת, תומכי הרפורמה המשפטית בימין צריכים להתנצל שהם ייחסו עוון סרבנות לטייסי המילואים ולשאר המתנדבים. עובדה: ביום פקודה כולם התייצבו ולחמו כאריות. אכן.
דא עקא, זה לא מה שקושמרו שאל. אומנם גם הוא השתמש בביטוי הסלחני "הפסקת התנדבות" ולא קרא לילד הסרבנות בשמו, אבל הוא ביקש מברסלר לחוות דעה על מסקנות האויב מאירועי המחאה בישראל. הרי הגיוני מאוד שסינוואר ונסראללה לא דקו בהבדלים הפורמליים שבין סרבנות להפסקת התנדבות. מבחינתם זה היה היינו הך: צה"ל מוחלש.
ברסלר עצמה איימה בסוף אוגוסט ש"בספטמבר נתניהו יישאר בלי צבא". הרבה קודם לכן היא פרסה חסות בטוויטר על ציוצי סרבנות מובהקים למדי, כגון "בדיקטטורה אין מילואים" (13.3.23) או "תנוח דעתך רודן מאפיונר, שאם תעשה זאת – תישאר בלי צבא מילואים" (15.5.23). כמו רבים מעמיתיה ומאוהדיה באולפנים היא ליקטה בשמחה בשורות על עוד ועוד עצומות סירוב. למשל: "בכל פעם ששר האטום והמשפטים אומר את דברי הטעם המעודנים שלו – 200 אנשים חדשים מצטרפים לעצומה שלנו ומפסיקים גם הם מילואים באותו רגע" (15.8.23).
מה היו צריכים סינוואר או נסראללה לחשוב כשהם קראו ציוצים שכאלה? שזו רק תיאוריה? האם המכה ששניהם הכו בישראל באוקטובר, כפי ששום אויב לא הכה בה אי־פעם, הייתה רק תרגיל מעבדה? נכון, הם טעו. בסופו של דבר כל הסרבנים התייצבו לדגל, אפילו אלה שאיימו פומבית שלא יתייצבו גם אם תפרוץ מלחמה, אבל התייצבותם סייעה בהדיפת המתקפה, לא במניעתה. יום אחד ברסלר ועמיתיה יידרשו לספק הסברים משכנעים יותר לתפקידם בהשתלשלות האסון.
