זה כבר שלושה שבועות שאני פצוע ונדכא, הרגל שלי כואבת כל כך, אני צולע וחלש, אני לא ממש מסוגל ללכת, כשאני עומד יותר מעשר שניות כל הגוף שלי מתחיל לרעוד. מי היה מאמין שאפשר להיפצע ככה במשחק כדורסל. מי היה מאמין שהרגל שלי, שעליה אני צועד בבטחה כבר שלושים ושש שנה, תבגוד בי ככה, בלי קשר לכלום. מה הקשר, בתוך כל המלחמה והפחד והצער והחרדה. איך זה קרה לי, שבתוך הכאב הזה של כולנו, אני צריך להתמודד עם שריר קרוע וקפוץ, ועם רגל מלאה בכתמי דם כחלחלים. איך זה קרה לי אבינו שבשמיים צור ישראל וגואלו ינעל העולם איך זה קרה לי.
עכשיו, מצד אחד הרגל שלי כואבת, ואני לא ממש מתפקד, וכל התוכניות שלי נדחו, וכל ההרצאות שלי בוטלו, והגוף שלי מלא בתרופות, והלו"ז שלי מלא בחדרי המתנה ובפגישות עצובות עם רופאים עייפים, ומצד שני, איי איי אייי, מצד שני בעומק העניין הפציעה הנוראית שלי, היא כלום ושום דבר. כי מתחילת המלחמה ועד לפני שלושה שבועות, הייתי תקוע בתוך ים סמיך של עצבות. אני לא רוצה לקרוא לזה דיכאון, אבל זה הכי קרוב לדיכאון שהיה לי בחיים. בחודשיים הראשונים של המלחמה, הייתי במצוקה נפשית איומה. הגוף שלי היה בריא וחזק אבל הנפש שלי ננעלה. לא הצלחתי להרים את עצמי. לא הצלחתי לתפקד. כל הפרויקטים שכתבתי הוקפאו. כל ההצעות המקצועיות שקיבלתי נדחו על הסף. המלחמה פירקה אותי לרסיסים.
במשך חודשיים בערך הסתובבתי בעולם כמו צל מהלך. בהיתי בפגישות זום. צעקתי שוב ושוב על הילדים. בלילות הייתי יוצא למרפסת ומביט בשמיים כמו נווד סהרורי. התפרקתי ברוך השם. כך שבהרבה מובנים, הגוף שלי שמתפרק לי עכשיו, בסך הכול סוגר את הפער בינו לבין הנשמה. אני לא כותב את זה בציניות. אני באמת מרגיש מין תחושה כזאת חריפה, של איחוי. כבר שלושה שבועות שאני לא מסוגל ללכת. החיים שלי התכווצו בתוך עצמם. בלילות אני מתעורר מכאבים ונזכר שעדיין פועמת כאן המלחמה. אני מגשים עכשיו באופן פיזי את הדימוי של האיש המכווץ והחלש שהייתי בחודשים הראשונים של המלחמה. אני רוצה לומר שבדרך לא דרך הפציעה הזו באה לי בטוב. היא מצמצמת את הפער שנוצר בי בין הגוף לבין הנפש. והכול שפה אחת ודברים אחדים.
הייתי השבוע בהופעה של אביתר בנאי, חבר שלי הזמין אותי לבוא איתו, ואני כל כך התרגשתי, כי אני אוהב את אביתר בנאי, וכבר שנים שלא הייתי בשום הופעה. כשנכנסתי בצליעה לאולם שבו התקיימה ההופעה, הרגשתי שכולם מסתכלים עליי, על ההליכה השבורה והמכווצת שלי, אבל האמת היא שלאיש לא היה אכפת. ואביתר בנאי, היה אביתר בנאי, הוא שר שירים יפים, ובין השירים, מדי פעם, הוא דיבר קצת דיבורים של אמת. יש בו אמת באיש הזה אין מה להגיד.
ובאחד הקטעים האלה, אביתר תיאר את הקרע שהוא מחזיק בתוכו. הוא סיפר שפעם, כשהוא היה נער חילוני ששמע מוזיקה חילונית וכתב מוזיקה חילונית, פעם מזמן, הוא שנא דתיים, הוא היה מופיע בפניהם ושונא אותם. אחר כך, כך אביתר אמר, הוא חזר בתשובה, והפנה עורף לעולם החילוני. הוא הפסיק לשמוע את המוזיקה של האנשים הללו. הוא התחיל לכתוב מוזיקה אחרת. ובנה לעצמו חיים חדשים. ורק לאחרונה, רק בשנים האחרונות, ככה אביתר אמר, הוא מתחיל להרגיש בתוכו איזה איחוי. רק לאחרונה הוא מתחיל להבין שאפשר להיות גם וגם, אפשר לאהוב גם וגם, אפשר להרגיש גם וגם. בהופעה שלו הוא ניגן מלא שירים של אמנים 'חילונים'. אבל בהגשה שלו, עם הלב שלו והכנות שלו, גם הם הפכו לשירי קודש. בכלל לדעתי כל שיר של אביתר בנאי הוא שיר קודש. חוץ מכמה שירים באלבום הראשון והשני אולי.
זה היה רגע מרגש בהופעה. אביתר תיאר מסע של חיים שמגיע לכדי איחוי. במקום להפנות עורף לעצמו, הוא מתחיל לקבל את הסיפור שלו באהבה, ולחיות בשלום עם כל החלקים שיש בו. הוא דיבר על זה מנקודת מבט נפשית. אבל הבשורה שלו הייתה יותר רחבה. הוא הציע דבר מה לישראליות המשוסעת שאנחנו מתבוססים בתוכה.
מלחמת שבעה באוקטובר, שנמשכת כבר יותר ממאה ימים, לא צמחה בוואקום. החברה הישראלית, ערב המלחמה, הייתה חברה מפורקת ושסועה. השנאה זרמה ברחובות. כולם תיעבו את כולם. כך שבהרבה מובנים הקריסה הביטחונית הזו, שאותה חווינו כולנו באותו יום ארור, היא בסך הכול המשך ישיר של אותה מציאות שברירית ורופסת שבה חיינו כולנו. הקריסה הפנימית הפכה לקריסה חיצונית. יש בזה משהו קורע לב. אבל יש כאן גם איזושהי הזדמנות לריפוי ולתיקון.
אתם מבינים. הרגל הפצועה שלי "משקפת" עבורי את מה שהתחולל אצלי בלב, וההבנה הזו, מאפשרת לי לקבל את מצבי הרפואי באהבה. זו גם דרך שניתן להתרפא בה. גם המסע של אביתר בנאי. מסע שמפסיק לשלול זהויות, ומתחיל להשלים איתן, גם המסע הזה מחזיק בתוכו איזה נדיבות כלפי הכעס והשנאה הפנימית. זו נדיבות שמאפשרת ריפוי עמוק.
וגם הסיפור הנורא הזה שקורה עכשיו לכולנו, שמפגיש בין הנפש הישראלית השסועה לבין הגוף הישראלי המדמם, מחזיק בתוכו איזו הזדמנות לאיחוי. אוף זה נשמע לא משכנע כשאני כותב את זה. אבל בלב שלי הכואב, וברגל שלי הצולעת חחחח, אני מרגיש שזה נכון מאוד. אנחנו נמצאים עכשיו בנקודת המפגש הכי כואבת בתולדותינו. ויש סיכוי, הלוואי אמן, שנצא מזה בריאים יותר, ושלמים יותר. אני מאמין.
