שאלות על החיים שלאחר המוות, האם בכלל ישנם חיים כאלה ואיך הם נראים, מעסיקות את האנושות מיום היווסדה. העובדה כי יש מצב צבירה שאליו יגיע כל אחד מאיתנו ביום מן הימים ובכל זאת אין לנו מושג קלוש לגבי המתרחש בו – היא דיסוננס קוגניטיבי קשה להכלה עבור בני האדם ששואפים לדעת כמה שיותר על הכול, בוודאי על דברים שקשורים אליהם אישית.
היהדות ״פתרה״ את הסוגיה עם גן עדן וגיהינום, אפס ואחת, שכר ועונש, טוב ורע. לדתות אחרות יש פתרונות מקבילים וגם לספרות הדרכים שלה לספר לנו מה בדיוק קורה שם מאחורי הפרגוד של החברה קדישא, רגע אחרי שאנחנו נופחים את נשמותינו.
סטיב טולץ קנה את מקומו כסופר מבריק, סאטירי ואפל־משהו בשני ספריו הקודמים שתורגמו לעברית – גם הם ב"ספרייה לעם" של עם עובד – "שבריר" ו"חול טובעני". הפעם הוא הולך כמה צעדים קדימה באמצעות אנגוס מוני, גיבור ספרו "על החיים ועל המוות", שמגיע במפתיע לעולם הבא ומגלה שם דברים שלא שיערום אבותינו.
אנגוס הוא בחור צעיר שנשוי לגרייסי, אשת חלומותיו. אלא שגרייסי היא גם אשת חלומותיו של אוון, איש מבוגר, נוטה למות, שמצליח להיכנס לביתם של בני הזוג טובי הלב ולהתנחל שם באמתלה רפואית כלשהי. בקנאתו כי רבה, רוצח אוון את אנגוס, ואפילו מצליח אט־אט להפוך לבן זוגה החדש. גרייסי האבלה שנמצאת בהיריון מתקדם מאנגוס, לא יודעת שאוון רצח אותו, והיא מתנחמת בזרועותיו. בינתיים אנגוס עובר במסלול המהיר היישר לעולם הבא, שהולך ונחשף לעיני הקורא כגרסה מבאסת ואפורה למדי של העולם הקודם, זה שבו אנחנו חיים.
גם שם מתקיימות אלימות, גזענות ואפליה. גם שם יש שיכורים, עניים ועשירים ואפילו מלחמות בין ערים. אנגוס, ההרוס מגעגועים לגרייסי, מצליח למצוא מפעיל פיראטי למכשיר שביכולתו להעביר את הנכנס אליו לעולם החיים כמעין רוח רפאים.
כשאנגוס מגיע לביתו, מרחף וכמעט שקוף למראה, הוא מגלה שאוון – כאמור, מי שרצח אותו – כבש את אשתו, ומכאן ואילך מתגלגלת שרשרת אירועים מקאברית ועגומה, שכולה מתרחשת בצל מגפה דמויית קורונה אך קטלנית הרבה יותר, שמשתוללת על פני כדור הארץ ותאחד בסופו של דבר בין כל הגיבורים.
ספרו של טולץ מעורר מחשבה וגם כמה תהיות, אבל לא מתעלה לרמת ספריו הקודמים ואינו משתווה למה שאפשר לתאר כמקבילו בספרות הישראלית – "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה. גפלה הצליח לברוא עולם הבא מרתק ויצירתי הרבה יותר מזה שמשרטט טולץ. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שבשלב די מוקדם ב"על החיים ועל המוות" עיקר תשומת הלב והאמפתיה של הקורא מופנות למה שמתרחש בין גרייסי לאוון, החיים, על פני מה שקורה לאנגוס בעולם הבא. טולץ מצליח קצת יותר מדי מהר להוכיח כי מה שהיה הוא שיהיה, ושלא צפויות לנו הפתעות רבות אחרי 120. זה אולי מנחם מישהו שמפחד מהמוות, אבל לא מספיק מעניין ספרותית. לעומת זאת, דווקא היחסים האנושיים במשולש אנגוס-גרייסי-אוון מנוסחים ומוגשים היטב, והם לבדם מצדיקים קריאה בספר. הם, והכתיבה השנונה של טולץ.
