ישראל היא אלופת העולם באינפלציית חדשות. פריטי המידע במהדורה אחת יכולים לפרנס שבוע של חדשות במדינות אחרות. לעיתונאים פה אין אולי פרנסה ראויה, אבל אף פעם לא חסרה עבודה. כך קורה תכופות שעניין חדשותי חשוב אינו מטופל כדבעי, או בקושי מטופל. דוגמה טרייה: הצו הנשיאותי שג'ו ביידן חתם עליו ביום שישי שעבר בעניין "אלימות המתנחלים". אפילו לערוצי תקשורת המזוהים עם הימין הייתה נטייה להתייחס אליו כאל כמעט קוריוז: נו טוב, ביידן קשישא מקפיא חשבונות בנק של ארבעה נערי גבעות דלפונים, לא נעים, לא נורא.
אבל זה כן נורא. אפילו מטורף. נשיא ארצות הברית לא רק מתערב בענייניה הפנימיים בהחלט של ישראל ומעניש בלי משפט ארבעה אזרחים שלה, הוא מנסה לכפות עליה לאור יום את מדיניות החוץ שלו. הצו שעליו חתם חמור כמו הרשעה של ישראל בפשעי מלחמה בבית הדין הבינלאומי בהאג, או החלטה אנטי־ישראלית עם שיניים של מועצת הביטחון.
תחת הכותרת האורווליאנית "הכרזה על צעדים נוספים לקידום שלום, ביטחון ויציבות בגדה המערבית", הניח ביידן על השולחן אמל"ח משפטי מסוכן שבעתיד ניתן יהיה לעשות בו שימוש נרחב כדי לסכל כל גורם שפוגע ב"חזון שתי המדינות", ובכללם חברי כנסת שמקדמים חוק להחלת ריבונות ביו"ש או ראשי מועצות שבעוונותיהם מרחיבים יישובים קיימים. עמיתי יהודה יפרח מסביר זאת היטב בטורו הסמוך במוסף זה. באיחור מה, נראה שגם בלשכת ראש הממשלה נפל האסימון. נתניהו לא יוכל להסתפק בהסתייגות המנומסת שפרסם ביום שישי, אחרי חתימת ביידן על הצו הנשיאותי, או בתקווה כמוסה שבעוד 11 חודשים ייכנס לבית הלבן דייר רפובליקני. ממשלתנו נדרשת לפעולה דחופה ונמרצת נגד התעלול האמריקני החדש, ובניגוד לדעה הקדומה הנפוצה היא לא חסרת אונים. מדינת ישראל מסוגלת לנצח בעימותים דיפלומטיים הכרחיים עם וושינגטון, כפי שנהגה כשהתעקשה להכריז על ירושלים כבירת ישראל ב־1949 או סיפחה את רמת הגולן, והפעם זה עימות הכרחי ביותר. ביטול הצו הנשיאותי הוא צו שעה.
הטור המלא יתפרסם מחר במוסף יומן של מקור ראשון
