במדור שעבר כתבנו על הפטיסריז שכובשים כל פינה בארצנו, והשבוע נעסוק במוסד פריזאי אחר שהולך ותופס כאן תאוצה בשנים האחרונות, הביסטרו. בצרפת מדובר בעצם בגרסה עממית יותר למסעדות העילית, ויש כמה הבדלים ביניהן: התפריט של מסעדות הביסטרו מתמקד בבישול איטי ובבשרים צלויים, שעות הפעילות רציפות לאורך היום ואילו במסעדות גורמה נהוגה הפסקת צהריים. הארוחות בביסטרו קצרות יותר והסועדים מתחלפים, לעומת ארוחות שעשויות להימשך שעות. גם העיצוב בביסטרו יהיה פשוט יותר, עם שולחנות צפופים, צבעים כהים והמון עץ מתקלף.
בישראל כמו בישראל, לא כל ביסטרו בהכרח עונה להגדרות האלו, ונדמה כאילו המושג הושאל באופן חופשי ומשמש בעיקר לתאר מסעדה בדרג ביניים. קצת יותר ממסעדת פועלים, קצת פחות מקולינריה גבוהה. כזו היא "אוסקר ביסטרו&בר" שנפתחה לאחרונה מחדש בחולון, כולל אפילו תפריט שמודפס כולו על גבי עמוד אחד, כמקובל בז'אנר. השעטנז בין הביסטרו לבר (עוד נוהג ישראלי לחלוש על כמה שיותר סגנונות יחד כדי למקסם קהל) הוא כנראה גם פועל יוצא של המסעדה בגלגולה הקודם תחת השם "אוסקר ויילד", שתפקדה במשך שבע שנים כשילוב בין בר ספורט לפאב אירי.
בחודשים האחרונים המקום עבר שיפוץ נרחב עיצובית וגסטרונומית, וכעת עם תפריט חדש וכשר, פתח מחדש את שעריו. המיקום באזור משרדים מכתיב את סוג הקהל הצפוי – עובדי המתחם שמבקשים לסיים את יום העבודה שלהם על כוס בירה וצלחת בשרים (המקום נפתח מדי ערב בשעה 17:00) ובהמשך מגיעים בליינים מקומיים שמעוניינים לחסוך את הפקקים ואת מצוקת החניה של תל־אביב.
נכנסנו למקום שהמה מקהל מגוון: קבוצה גדולה של סועדים שנדמתה כחלק מיציאת גיבוש חברה, זוג חברות, כמה דייטים רומנטיים ולא מעט שולחנות של חבר'ה מבוגרים. הווייבים של הפאב האירי נשמרו עם חלונות ויטראז' צבעוני, קיר בריקים ותאורה אפלולית.
פתחנו עם מנה מקורית בשם "ביצה סקוטית". להלן ביצה רכה שנעטפה בתערובת של נקניק צ'וריסו מפורק וקצוץ, צופתה בפירורי לחם וטוגנה. המראה המתקבל לאחר שחצו אותה והניחו מעל עלי סלנובה הוא של מעין ביצה בקן. המרקמים המתנגשים, הרכות והניטרליות של הביצה עם הטעם העז של הבשר הפריך הפכו אותה למנה מעניינת ומקורית.
המשכנו לטאטאקי סינטה שהוגשה על קרם תירס. גם פה קונטרסט הצבעים בין הבשר החום לצהבהבות הבהירה והשילוב עם סלסת פיקו דה גאיו (עגבניות, פלפלים חריפים, בצל וטונות כוסברה) כבש אותנו, אך ניכר כי פרוסות הבשר לא נצלו בסמוך להגשה וכבר הספיקו להתייבש, וגם מרכז הנתח בושל יתר על המידה, ודאי כשמדובר במנת טאטאקי שאמורה להיות מוגשת כשהיא צרובה מבחוץ ונאה מבפנים.
בינתיים הגיעו הקוקטיילים (וודקה אפרול, תפוזים ואבטיח עבורי; ג‘ין, אננס, טוניק ומיץ ליים עבורו) שהיו חביבים אך לא כללו הברקות, לא בביצוע ולא בהגשה.
לעיקריות הלכנו על הקלאסיקה שהיא סטייק אנטריקוט. הוא הגיע פרוס ומלווה ברוטב פלפל מדגסקר נוזלי אך במקום הצ'יפס שהוצע בחרנו במלווה קליל יותר בדמות סלט סלנובה עם בצל סגול (ירקות נוספים יכלו להתקבל בברכה). לצידו ניסינו גם מנה מאוד ביסטרואית: אסאדו סופריטו, מעין וריאציה לתבשיל הירושלמי המפורסם שכלל בשר אסאדו מפורק וגושי תפוחי אדמה. מנה טעימה, חמה ומהבילה לחובבי המזון הכבד והמנחם שמוכנים לאכול את האוכל שלהם גם כשהוא פחות מזמין ויזואלית.
יש לציין כי כל המנות הגיעו תוך דקות ספורות על אף שהמסעדה הייתה רחוקה מלהיות ריקה, והשירות במקום מהיר בצורה יוצאת דופן, לטוב, מסיבות מובנות, ולרע – כיוון שהסופריטו היה מוצף בנוזל שומני (חבל שלא סונן) וגרם לנו לחשוד שמא חומם במיקרו.
באופן מפתיע, ונקווה שמדובר בחבלי הרצה, אין במקום תפריט קינוחים, ולמעשה מוגש כאן רק קינוח אחד: עוגת סולת די גדולה ולא מספיק לחה, עם גלידת קוקוס ושבבי פיסטוק שלצערנו לא ממש הצדיקה את מחירה (48 שקל). כנראה בכל זאת, פה זה לא אירופה.
