לפני כמה חודשים עברתי לגור במושב בהרי ירושלים. למעשה, תאריך המעבר הרשמי נקבע ליום שאחרי שמחת תורה ומיותר לציין שהכניסה שלי נדחתה בכמה שבועות אחרי היום המתוכנן. פשוט אצלנו לא נהוג לעבור למקום חדש שבו את לא מכירה אף אחד, בדיוק כשסוף העולם מגיע והיקום קורס אל תוך עצמו.
אז אחרי תקופת הסתגלות הדרגתית בביתי החדש שכללה בכי והתקפי חרדה מכל טריקת דלת, התחלתי להתאקלם ולעצב את הבית. כשכמעט הכול היה מוכן קניתי שלושה מדפים קטנים לקיר הסלון. מתוך ידיעה ששיפוצים ופיזיקה הם לא הצד החזק שלי, הזמנתי הנדימן לבוא ולהתקין אותם. הוא הגיע עם ארגז הכלים שלו אך גילה שאין לו ברגים מתאימים, ושבאופן כללי המדפים האלה לא מתאימים לאף בורג סטנדרטי והם קטנים מדי ו״איפה קנית אותם בכלל?״ ההנדימן התנצל והלך לדרכו ואני נשארתי עם שלושה מדפים לא תלויים.
בשונה מהאדם החושב־יתר־על־המידה שאני בדרך כלל, יש רגעים שבהם האימפולסיביות מנצחת אותי וכך יצא שהייתי נחושה לתלות את המדפים על הקיר ויהי מה. מאחר שלא הכרתי אף אחד במושב והתביישתי לבקש עזרה, החלטתי שאסתדר לבד. חשבתי שאם אף בורג לא מתאים אולי מסמרים יעשו את העבודה. אז התחלתי לדפוק מסמרים בקיר הבטון, ואיך לומר בעדינות? הם לא זרמו איתי. אחרי מספר ניסיונות נאלצתי למשוך את המסמרים החוצה תוך שהם משאירים סימנים בקיר. ואז נזכרתי בטיפ שקראתי בגיל 14 ב"מעריב לנוער" (שלום): אפשר לסתום חור בקיר עם משחת שיניים, להעביר עליו כרטיס אשראי כדי ליישר ולתת לזה להתייבש. עשיתי את זה! וזה באמת עבד! החורים כמעט לא נראו (ידעתי שיום יבוא וכל הדברים המוזרים שאני זוכרת יהיו שימושיים). אבל עדיין נשארתי עם המדפים הלא תלויים שלי ועם הנחישות לתלות אותם.
אז חשבתי על הדבר הכי מטומטם. הלכתי לטמבורייה ושאלתי את המוכר: ״תגיד, מה הדבק דו״צ הכי חזק שיש לך?״ והוא כנראה שמע: ״תגיד, מה הדבק דו״צ הכי יקר שיש לך?״, ומכר לי את מה שמכר לי והלכתי לביתי נרגשת מהמחשבה שהיום יהיו לי מדפים תלויים על הקיר כי אני יכולה להסתדר לבד. מדדתי, גזרתי, סימנתי, הדבקתי, בהתחלה את הדבק לאצבעות, אחר כך למקום הנכון, והופ, מדף אחד תלוי על הקיר! התרשמתי שהוא חזק ויציב והנחתי עליו בעדינות מסגרת תמונה. וכך, עברו להם כמעט חודשיים כשמדי פעם היה נדמה לי שהמדף מסמן לי משהו אבל אני לא הקשבתי. לפני כמה ימים החלטתי שהוא כבר הסתגל לתמונה והוספתי עליו גם אגרטל קטן שאני ממש אוהבת. ושמחתי שהנה, באמת הסתדרתי לבד. אבל אתמול כשחזרתי הביתה, ראיתי את האגרטל מנופץ לרסיסים ואת המדף מוטל על הרצפה לצד חתיכה משמעותית מהקיר. חשבתי לעצמי שאולי העמסתי יותר מדי ושהוא כנראה היה במצב כזה שגם הדבר הכי קטן גרם לו לקרוס. ואיזה באסה זה שאנחנו מסכימים לבקש עזרה רק אחרי שהדברים מתנפצים.
