השנה זכיתי להדליק נר ראשון של חנוכה בעיר קישינב, בירת מולדובה. 120 שנה אחרי הפוגרום הידוע שבוצע כאן בשנת 1903, הדלקנו נר חנוכה ללא פחד ומורא ברחובה של קישינב, בתחושת גאווה יהודית וכחלק מקהילה יהודית המתקיימת כאן. עבורי היה זה מעשה בעל סמליות רבה, ואמירה ברורה שהנה אנו כאן, עם ישראל חי. ואולם בתקופה זו, ההדלקה חידדה אצלי גם את מוראות ההווה של עמנו. הפוגרום ההיסטורי בקישינב והפוגרום העכשווי בעוטף עזה התחברו במחשבותיי זה לזה.
רפובליקת מולדובה היא מדינה מזרח־אירופית, בין רומניה לאוקראינה, שהשתייכה בעבר לברית המועצות ונחשבת אחת המדינות העניות באירופה. עם כניסתה תחת שלטון רוסיה, בשנת 1812, היא נקראה בסרביה. לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לרומניה. בהמשך הפכה לאחת מ־16 הרפובליקות של ברית המועצות, עד שקיבלה את עצמאותה בשנת 1991.
יהודים החלו להתגורר בקישינב במאה ה־18. במאה ה־19 גרו בה כ־50 אלף יהודים. בשנת 1900, 40 אחוזים מתושבי קישינב היו יהודים. ערב הפלישה הגרמנית בשנת 1941 היו במולדובה־בסרביה למעלה מ־300 אלף יהודים. מתחילת שנות התשעים עלו ממנה ארצה כ־40,000 יהודים.
בית הקברות המקומי הוא הארכיון ההיסטורי של כל קהילה יהודית. ניתן ללמוד ממנו רבות על קורות חייהם של היהודים, והוא מהווה עדות דוממת לחיים יהודיים שהיו ואינם. נדמה לי שמעולם לא פסחתי על ביקור בבית קברות יהודי, ישן או חדש, קרוב או רחוק, במדינות שביקרתי בהן. אבל אם בקהילות אחרות מגיעים בדרך כלל לבית הקברות בסוף הביקור, בקישינב המסע הקהילתי מתחיל בבית הקברות.
בית הקברות היהודי בקישינב הוא גדול מאוד. מצויים בו אלפי קברים, רובם במצב רעוע. חלקם נפלו קורבן להשחתה, אחרים להזנחה. מצבות רבות שבורות ומוטלות על הקרקע. אחרי הליכה ארוכה בשבילי בית הקברות הגענו לחלקת ה"קדושים". על 49 מצבות כתוב "כאן נקבר הקדוש" או "הקדושה". מצבות אלו מספרות את סיפורם של יהודים שנרצחו בפוגרומים שהתחוללו בקישינב לפני למעלה ממאה שנה.
אכזריות חריגה
המונח "פוגרום קישינב" מהדהד עד היום בהיסטוריה היהודית המודרנית, כזיכרון קולקטיבי של צער ועצב. ב־7 באפריל 1903, בחג הפסחא, פשטו מקומיים על בתי יהודים בקריאות "להרוג את היהודים". בפרעות נרצחו יותר מחמישים יהודים, עוד עשרות נפצעו באופן קשה, יותר מ־500 נפצעו קל, בתי כנסת וספרי תורה חוללו, ולמעלה מ־700 בתים ועסקים נבזזו ונהרסו. הרקע לפוגרום היה תעמולה אנטישמית של הכנסייה והעיתונות המקומית, שהאשימו את היהודים במצבה הרעוע של המדינה, ואף בשימוש בדם של ילד מקומי לאפיית מצות. השלטון הרוסי הגיב בהסכמה שבשתיקה, וכוחות המשטרה המקומית לא מנעו את החורבן ועמדו מנגד במשך שלושת ימי הפוגרום. התחושה הברורה בקרב האוכלוסייה הייתה שמותר לפגוע ביהודים. הבישוף המקומי צעד ברחובות העיר ובירך את ההמון הפורע, ושר הפנים הורה למושל המחוז שלא להתאמץ כדי להגן על היהודים.
פרעות קישינב לא היו הפוגרום הראשון ברחבי האימפריה הרוסית, אך הן נודעו בשל אכזריות הפורעים. הם ניקרו עיניים, נעצו מסמרים בגוף הקורבנות, סירסו גברים, אנסו נשים וילדות והשליכו תינוקות מחלונות הבתים.
זמן קצר לאחר שהדיווחים על הפרעות נפוצו בעולם היהודי, נסע המשורר חיים נחמן ביאליק מאודסה לקישינב, ושהה שם חודש ימים כדי לאסוף עדויות על שהתרחש. לאחר ששב לביתו הוא כתב, בסגנון מקראי ונבואי, שני שירים על הפרעות: "עַל הַשְׁחִיטָה" ו"בְעִיר הַהֲרֵגָה". הפואמות או הקינות שכתב ביאליק נפוצו במהרה בקהילות היהודיות באירופה, ועוררו תהודה עזה. פרעות קישינב הגבירו את תחושת הדחיפות של הרצל ועודדו אותו להציע את תוכנית אוגנדה, והיוו זרז לרעיון ההגנה העצמית של זאב ז'בוטינסקי. שנתיים וחצי לאחר פוגרום קישינב הראשון התחוללה התקפה נוספת על יהודי העיר, באוקטובר 1905, בעיצומו של חג הסוכות, כחלק מ"פרעות המאות השחורות". 19 מיהודי קישינב נרצחו, ו־56 נפצעו.
התחושה שליוותה אותי במשך הביקור בקישינב הייתה שפוגרום קישינב איננו היסטוריה בלבד, אלא הוא נוכח בתודעה של היהודים במקום. 7 באפריל 1903 חרוט בזיכרון הקולקטיבי המקומי, כפי ש־7 באוקטובר 2023 ייחרט בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי. באחד הפארקים המרכזיים בעיר נבנתה על ידי העירייה אנדרטה לזכר נרצחי הפוגרום. כיום שורר במולדובה יחס של כבוד להיסטוריה היהודית, לקהילה היהודית ולמדינת ישראל. הדלקת נרות חנוכה ברחוב מרכזי בעיר, בהשתתפות מאות מבני הקהילה, מסמנת את השינוי הזה.
הנאצים ובני בריתם פלשו לבסרביה בקיץ 1941. לאחר שכבשו את קישינב הם טבחו ביהודים בשיטת בורות הריגה, שנהגה בשלב הראשון של השמדת יהודי אירופה, באוקראינה ובליטא. עד דצמבר 1941 רצחו הנאצים את רוב יהודי בסרביה שנשארו במדינה או שלחו אותם למחנות השמדה וגטאות בדרום אוקראינה. כ־300 אלף יהודים אשר התגוררו בשטחי הרפובליקה המולדבית של ימינו נרצחו בשואה. מספר זה כולל גם יהודים שגרו במדינות שכנות: רומניה, בוקובינה ואוקראינה. בסרביה שוחררה מידי הנאצים בשנת 1945 והפכה לחלק מהאימפריה הסובייטית, עד הצהרת העצמאות שלה בשנת 1991, במעמדה המחודש כרפובליקת מולדובה.
מחפשים חיבור
לפני השואה פעלו בקישינב 77 בתי כנסת. בית הכנסת הגדול בעיר, "בית הכנסת הכוראלי", משמש כיום כתיאטרון העירוני. הבתים הסמוכים לו שימשו בעבר את בית הספר היהודי ואת ה"תלמוד תורה". כיום פועלים בעיר ארבעה בתי כנסת. בתי כנסת וקהילות יהודיות קיימים היום גם בטירספול ובבלץ. יהודים מעטים חיים בבנדרי (טיגינה), בריבניץ ובסורוקה.
בניין הקהילה הוא רחב ידיים, ובו כמה קומות ומשרדים ליותר ממאה ארגונים יהודיים הפועלים במולדובה. בתוך המבנה מצוי "בית הכנסת מעץ", שנבנה בשנת 1835 והוחרם על ידי השלטונות הרוסיים בשנת 1940. בשנת 2005 הוא נבנה מחדש במקומו המקורי, כבית כנסת קטן ל־50 מתפללים בתוך הבניין הגדול של הקהילה.
הקהילה היהודית עושה מאמצים גדולים להשיב לרשותה את הנכסים שהיו בידה במשך מאות שנים ולבנות אותם מחדש. לעומת הכנסייה האורתודוקסית, שקיבלה את רכושה בחזרה מידי הממשלה, היהודים נדרשו לרכוש את הנכסים במיטב כספם, ועדיין, גם בכך הם רואים ערך משמעותי לחידוש החיים היהודיים.
נוסף על הקהילה המרכזית בקישינב, יש בעיר בית כנסת של חב"ד ובית כנסת של ארגון "אגודת ישראל". קיים גם בית כנסת "בית יוסף", המיועד לצעירים ישראלים הלומדים באוניברסיטאות במדינה. בבתי כנסת אלו מכהנים רבנים ומתקיימות תפילות ופעילות דתית וקהילתית.
אף שמולדובה כבר איננה חלק מברית המועצות, ההשפעה הקומוניסטית והאווירה המזרח־אירופה מורגשת בה היטב. התבוללות ונישואי תערובת השאירו את חותמם על משפחות רבות. במולדובה יש כיום כ־15,000 יהודים, רובם בעיר הבירה קישינב, כאשר 90 אחוז מהם מוגדרים כיהודים על פי הסבא או חוק השבות, ורק מיעוטם יהודים על פי ההלכה. אני מציין את הנתון זה כדי להבין את התופעה הייחודית אשר קיימת בקישינב אבל גם במדינות אחרות במזרח אירופה, בקהילות עם אחוז גבוה של התבוללות: בקהילות אלו, כל מי שמרגיש עצמו יהודי מוזמן להצטרף לפעילות. אומנם הנושא הדתי איננו מהווה גורם מרכזי בחיי רוב חברי הקהילה, אבל הם מחפשים חיבור לשורשים היהודיים, לתרבות היהודית ולתחושת שייכות עמוקה לגורל היהודי.
למרות העוני והמצב הכלכלי במדינה, ההיסטוריה הקשה והריחוק של היהודים ממסורת ישראל יותר מבקהילות אחרות, התרגשתי לראות את יצר ההישרדות והקיום היהודי ואת המאמצים שראשי הקהילות ובתי הכנסת עושים כדי לחזור ולחדש את הזהות היהודית והחיבור לקהילה. זהו מסע שראוי להערכה. נדמה שעל הקהילה היהודית במולדובה ניתן לשאול את שאלתו הקיומית של הנביא יחזקאל, ולהתפלל לתשובה חיובית וטובה: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה… הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם" (יחזקאל לז).
