אליקים קרומביין הוא מוותיקי הר"מים בישיבת הר עציון ומן הבכירים שבהם. במבט שטחי, הספר שלפנינו הוא פרי שנים רבות של עיון ביצירתו הספרותית המגוונת של הגאון מווילנה (הגר"א; הגאון רבי אליהו), אולם במבט רחב ועמוק יותר מתברר שהוא פרי בשל ועסיסי של עשרות שנות לימוד מפולש וביקורתי בארון הספרים היהודי למקצועותיו, הרבה מעבר לספרייה אופיינית של רב, תוך שימוש בארגז כלים מגוון ומשוכלל, בבקיאות גדולה בספרות הרבנית ובספרות המחקר, ובלשון המזמנת לקורא חוויה ספרותית מיוחדת.
בספר שני שערים שאינם שווים בהיקפם ובמורכבותם. השער הראשון מחזיק כשבעים אחוזים מהחיבור, והציר המבריח בו הוא תודעת השליחות של הגר"א ותלמידיו. עיקר מאמציו של קרומביין אינו עיון בחיבורים שטרם נחקרו, אלא קריאה חדשה בטקסטים מוכרים. אציע שני מונחים מתחום הצילום כדי לסבר את האוזן: הספר מזמן תנועה מתמדת בין הֲצרה, "זום אין", להרחבה, "זום אאוט".
קרומביין קורא את הטקסט באופן כמעט מיקרוסקופי, תוך מתן הדעת לכל מילה, לסדר המילים במשפט, ולמשפט בהקשרו הקרוב (הפִּסקה) והרחב (ביחידה הספרותית השלמה). הוא בוחן אותם בזיקה לקהל היעד ולמטרת החיבור, לסוגתו הספרותית, למועד חיבורו ולמקומו ברצף היצירה וברצף הפרסום של כתבי הגר"א (ואלה רצפים שונים שאינם תלויים זה בזה!). בכל מהלכיו תומך קרומביין את יסודותיו בספרות רבנית מגוונת ובמיטב חידושי המחקר. כללו של דבר: הספר משקף את עולמו העמוק, המורכב והעשיר של קרומביין, ויעניין חוקרים וסטודנטים כפי שיעניין רבנים ותלמידי ישיבות. כולם יקראו בו ויחושו שהספר מדבר בשפתם, ומוטב לדייק: בשפותיהם.
נקודת המוצא של קרומביין היא דמותו החידתית של הגר"א – אדם שניחן במעלות רבות, אשר די באחת מהן כדי לעשותו איש המעלה: חריף, פורה, זכרן מצוין, רחב אופקים, ביקורתי ודעתן. הגר"א הִרבה להתבודד בחייו ונמנע מלמלא תפקיד מנהיגותי; כל חייו סירב לעמוד בראש ישיבה או להנהיג חבורה ממוסדת וקבועה של תלמידים קרובים. יתרה מזו, הגר"א לא טרח לפרסם את חיבוריו בעודו בחיים. מפליא אפוא לראות כיצד הופצו כתביו לאחר מותו ובאילו אופנים השפיע הגר"א באמצעותם על אופני הלימוד, בייחוד בישיבה הגדולה בוולוז'ין, שכונן תלמידו ר' חיים.
קרומביין מציג כבר בתחילת ספרו את תודעתו הנועזת של הגר"א, כמי שבא לתקן תקלה היסטורית מתמשכת של ירידת הדורות ושיבוש מסורת התורה, באמצעות יכולתו החד־פעמית לעקוף את רצף המסורת היהודית לדורותיה ולהתחבר באופן מיסטי אל מקורותיה. ברקע ניצבה תנועת החסידות, ש"ביקשה למסד סדר יום דתי ותרבותי חדש, שלימוד התורה נדחק בו אל שוליו… עם התפשטות החסידות קיבל הלך הרוח הזה תנופה המונית אדירה, כאשר הצבת לימוד התורה במקום משני (במקרה הטוב) בעולמה של היהדות הייתה למוסכמה בהטפותיהם של האדמו"רים".
כל אחד יכול
פרק שלם בספר מיוחד לדיון בהקדמות לספרי הגר"א, שכתבו תלמידיו אשר הוציאו לאור את חיבוריו. טיעונו העקרוני של קרומביין הוא שההקדמות היו זירות להתמודדות רעיונית, וכלשונו: "המשימה של משיכת הקוראים והלהבתם עמדה בפני תלמידי הגר"א כאשר הוציאו לאור את ספרי הרב, אלא שלא הספרים כשלעצמם היו יעד ההתלהבות: בתודעתם של כותבי ההקדמות לא עמדו הספרים בלבד, אלא מה שאלה ייצגו – התחדשות רוחנית והיסטורית שבליבה ניצב איש אחד. התלמידים רצו לסחוף רבים להזדהות עם חווייתם האישית, לפיה הופעת הגאון ותורתו מהוות כעין לידה מחדש, נקודת אתחול של מסורת תורנית שהייתה נתונה בסכנת התאבנות והתמוטטות. להחדרת תפיסה זו הייתה בעיניהם עדיפות עליונה".
התלמידים שרטטו בהקדמותיהם את דמות הגאון כמי שהתמסר באופן מוחלט ללימוד תורה, והדגישו במגוון ביטויים שהישגיו הלימודיים היו לא רק פרי מאמציו אלא "בעיקר מתנת שמיים, מופת על־טבעי". בה בעת נמנעו מלהתייחס לעוינותו של הגר"א לחסידות. קרומביין סבור שתלמידי הגאון שינו מקו התעמולה המתנגדי שרווח עד אז, ובחרו להביע את עמדתם על דרך החיוב. הם אימצו משהו מדרכי הטיעון של החסידים, וכך הפקיעו אותה מחזקתם. אכן, בראשית הפולמוס הם התנגדו להאדרת רבני החסידים, אולם לאחר שנפטר הגר"א הבינו שדווקא אם ינקטו מגמה זו יצליחו להנחיל את מסריו באופן רחב ועמוק יותר.
קרומביין חותם את הפרק במילים אלה: "בתארם את רבם במונחים מפליגים חסרי תקדים התעמתו התלמידים בשתי חזיתות עם קהל היעד שאליו פנו. מצד אחד, האדרת הגר"א הייתה חשודה כ'חסידית', ומצד שני, הם התנגשו במלוא הכוח באקסיומת 'התמעטות הדורות'. בעוד החזית הראשונה דרשה החלטה טקטית, היוותה השנייה אתגר אידיאולוגי של ממש, שתלמידי הגר"א היו חייבים לספק לו מענה עקרוני".
כיצד שינו את המוסכמה של "ירידת הדורות"? לשיטתם, מאז ימי הגאונים השתלט כאוס על עולם התורה. ייחודו וגדולתו של הגאון ניכרו בכך שבמפעלו הספרותי חיקה את רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. ר' יהודה הנשיא פעל בהשראת רוח הקודש שפיעמה בו והצליח לדחוס לטקסט קצר יחסית (המשנה) משמעויות מרובדות של התורה, ובמבט לאחור מתברר ש"הייתה המשנה הרבה יותר מאמצעי לשמירת תורת הקדמונים. למעשה היא אִתחלה את תהליך לימוד התורה ומסירתה, מכיוון שהיא עיצבה לחלוטין את עיסוקם של האמוראים, יוצרי התלמוד". מפעלו הספרותי של הגר"א שקול אפוא לעריכת המשנה מבחינת הממד המהפכני שבו ובחשיבותו.
זהו מהלך מורכב, אשר מצד אחד מעמיד דמות חד־פעמית בשיעור קומתה, ובה בעת משמש מקור לחיקוי ולהשראה לכלל הציבור, כלומר מחולל דמוקרטיזציה של החוויה המיסטית. הגר"א הגיע להישגיו המופלאים רק מכוח מסירותו והתמדתו, ואם כך, כל אחד יכול להגיע להישגים כאלה אם ינהג באותו אופן.
ביקורתי כלפי פלפולים
החידושים העקרוניים הללו תורגמו לתוכנית מעשית, וזו התפתחה בשני מסלולים מקבילים אך שונים: את האחד התווה ר' מנחם מנדל משקלוב, ואת האחר שנֵי בני הגר"א, ר' אברהם ור' יהודה לייב. קרומביין בוחן את השיטות השונות באמצעות היחס להגהת ספרים מסברה. הגאון עסק בהגהות מדעתו במשך שש שנים, והחיל זאת על התלמודים, המדרשים, הברייתות, המסכתות החיצוניות והזוהר. אמַת המידה המכרעת בעיניו הייתה הפשט, כלומר השכל הישר: "הגר"א היה ביקורתי מאוד כלפי תחכומים למדניים וחידודים (הכוונה לפלפולים; נ"א), שהיו מקובלים מאוד בקרב לומדי התורה, והטיף בהתמדה לאמת הפשוטה ולהבנה הישרה של המקורות. תיקוני הנוסחאות היו כלי להשרשת החידוש הזה בציבור".
התפיסה הזאת הוטמעה דווקא באמצעות הגהות ולא באמצעות פירוש על הטקסט, מפני שההגהות "אינן הצעות לתיקון, אלא קביעת נוסח חדש המשחזר את המקור המדויק". מן הטעם הזה עוצבו ההגהות על גבי גיליון התלמוד, ולא כהערותיו ותיקוניו של ר' שלמה לוריא (מהרש"ל), שרוכזו בנפרד בסוף המסכת. לא תמיד יושמה הגישה הרדיקלית הזאת, וקרומביין מציע לכך הסברים משכנעים. בפועל, המביאים לדפוס והמדפיסים "חשו לא אחת את נשיפת השמרנות המרסנת בעורפם. עליהם היה להחליט האם לאזור אומץ ותעוזה ולשאוף לגדולות על אף הכול, או למתן את מהפכנותם ולהנמיך את ציפיותיהם".
תלמידי הגר"א ראו בהדפסת ביאורו ל"שולחן ערוך" את שיא פעילותם הספרותית, ונקטו כאן שיטה שונה מזו שבהגהות. כבודו ומעמדו של ה"שולחן ערוך" נשמרו. שלושת החלקים הראשונים של הביאור נדפסו במהלך שש־עשרה שנים. בני הגר"א בחרו שלא לנקוט את "המתכונת הבלעדית", כחיבור לעצמו, ולא את "המתכונת המשלבת", היינו פירוש לצד פירושים נוספים בשולי הטקסט הקנוני. במשך עשרות שנים יצאו לאור כרכי "מגיני ארץ" על ה"שולחן ערוך", ובהם הפירושים "טורי זהב" ו"מגן אברהם". אך בתקס"ג (1803) נדפסה בשקלוב מהדורה חתרנית של תלמידי הגר"א שאמנם נקראה "מגיני ארץ", אך במקום "טורי זהב" בא פירוש הגר"א! גם "מגן אברהם" הוסט מן הצד החיצוני של העמוד אל חלקו הפנימי.
קרומביין מאיר היטב את משמעות הצורה והתוכן של הגיליון, ובין השאר כותב: "ציבור הלומדים התרגל לראות בצד פנים את הפירוש הוותיק יותר, שמאחוריו המסורת הארוכה והמבוססת, ואילו מהפירוש 'החיצוני' הוא מצפה לתכונות המוכרות של בעלי התוספות: תסיסה, חדשנות וברק. הפנימי מיישב את הלב; החיצוני מאתגר את השכל".
באחד המבואות למהדורה זו כתבו בני הגר"א הקדמה שבה תיארו את אישיותו, מידותיו והליכותיו, ושזרו בה אנקדוטות מחייו. עוד הפליגו בתיאור השפעתו החברתית, בניגוד לדימויו כמתבודד, דווקא באמצעות תפילתו שריגשה רבים. אולם הטמעת חידושי הגר"א ועיצוב מעמדו כפוסק עליון נתקלו בהתנגדויות רבות, שאת חלקן צפו תלמידיו ובניו. בכל שינוי יש צד של איום, בוודאי בחברה מסורתית שהיא שמרנית במהותה. בשלב מסוים החליט ר' מנחם מנדל משקלוב להסיט את מרכז הכובד לעבר עלייה לארץ ישראל והתיישבות בה. מהלך זה נדון בהרחבה בפרק האחרון, אך לא אתייחס אליו כאן.
בהלכה חלו טעויות רבות
בשער השני של הספר דן קרומביין בחזון ההלכתי שנשקף מביאור הגר"א ל"שולחן ערוך", שחתר לחשוף את מקורות ההלכה. הגר"א ביסס את גישתו על שלושה אדנים: ודאות, כלומר התרת כל ספק באשר למקור ההלכה ולטעמה; בניין התורה ותיקונה בעקבות המשברים שהתחוללו במסורת היהודית לאחר תקופת הגאונים; "ללא מחיצות", כלומר השגת הוודאות מכוח יגיעה מתמשכת ורצופה ולא בזכות "מגיד" המגלה טפח מעולמות עליונים, כפי שהעידו על עצמם ר' יוסף קארו והרמח"ל, שהעלו על הכתב מקצת חוויותיהם המיסטיות.
היבט מעניין ומכריע הוא כיצד מסביר קרומביין את עמדתו של הגר"א ולפיה "לא נשאר לו שום ספק באיזה הלכה וסוגיא בכל התורה", תוך שלא צמצם את המחלוקות אלא השאיר אותן בעינן. לדעתו, "שורש חוסר הוודאות אינו אפיסטמולוגי, אלא קיומי; על כן הליקוי אינו בריבוי הדעות אלא בניתוקם משורשם. ריפוי הניתוק הוא המשימה שקיבל הגר"א על עצמו בביאור". ובהמשך: "המתודה הנובעת מכאן מחייבת ללמוד את תורת הראשונים תוך התעלות מעליה, בבחינה ביקורתית ובדבקות במקורה שלעיתים נעלם מבעלי השיטות עצמם".
פרק נפרד מייחד קרומביין לספר "מעשה רב", המושתת על הנהגות מעשיות של הגר"א. קרומביין מראה היטב כיצד הוא בנוי במתכונת ספרי ההנהגות שרווחו אז. הגאון הסכים, "במשתמע ובמפורש, שעלינו לסטות מאורח החיים שעוצב בידי ההלכה המוכרת אם ברצוננו לקיים את חובתנו הדתית לאשורה". אך באמת אין הספר חלק מספרות ההנהגות, שכן הגר"א סבר שחלו בהלכה טעויות רבות: "ההנהגות הן ענף מספרות המוסר, ומעשה רב – חיבור הלכתי".
בכל האמור עד כה אין למצות את שמציע קרומביין בחיבורו. הספר ראוי לא רק לקריאה אלא לעיון איטי, כדי להתוודע לגודש שהוא מזמן לקורא וכדי להבינו לאשורו ולהפנים את השתמעויותיו במגוון תחומים. קרומביין מתגלה גם כאמן הלשון. השפה עשירה מאוד, אך דומה שאין בה תיבה מיותרת. לעיתים חשתי שהוא ממש מפייט במילים, בהשראת רבו הגדול, הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין. בקצרה, הספר מעניק לקוראיו חוויה אינטלקטואלית ואסתטית נדירה באיכותה.
