"יש לי חלק בחורבן"

נְתוּנָה בְּתוֹכֵךְ, עִוֶּרֶת כְּעֻבָּר,/ מְמַשֶּׁשֶׁת גְּבוּלוֹתַיִךְ כְּדָפְנוֹת רַחְמֵךְ./ הַרְחֵק מֵעֵבֶר רוֹחֲשִׁים הַאֵין גְּבוּלוֹת – -/ קְרוֹבָה אֶל הַלְמוּת הַלֵּב,/ אֵינִי יוֹדַעַת/ מִי אַתְּ״…

״מרחוק״ הוא ספר שיריה החמישי של סיון הר־שפי, משוררת שידועה בעיסוק הנרחב שלה בשפה רוחנית ואינטימית. הספר שלפנינו מעצים מהלך שהיה רווח בכלל יצירתה אך מתעצם כאן: היכולת לעסוק בממשי, בקרוב.

ה״מרחוק״ שאותו מתארת הר־שפי, הוא הריחוק של ההתגלות הא־לוהית במובן של ״מֵרָחוֹק ה׳ נִרְאָה לִי״, אך בעיקר במובן של משה הצופה בארץ שאליה לא יורשה לבוא. וכך, למרות שהר־שפי עסקה בנעשה בארץ גם בספריה הקודמים (ובפרט במחזור ״עשרה מסעות״ מספרה ״תהילים ליום רעש״, שעסק בהתנתקות), זהו ספרה הקונקרטי והקרוב לאקטואליה יותר מכול.

משוררים מעטים מסוגלים לעסוק בממשי ובקרוב ולשמר את החד־פעמי באופן כזה ששירתם תיקרא כבעלת ערך גם לאחר שתאבד את כוח האקטואליה. הר־שפי היא בהחלט אחת מהם: בחלק הראשון של הספר היא מתארת את שברי הנוף הישראלי, מביקורת על אלימות המיוחסת ל״קומץ״, חמלה על אישה ערבייה שהפילה את עוברה בשל יידוי אבנים, ועד להכאה שוברת לב על חטא, על המציאות הישראלית מלאת הכוונות הטובות שמביאה פעמים רבות לגיהינום (השיר ארוך מכדי להביאו במלואו):

אֲנִי שֶׁבָּאתִי לְכָאן לִבְנוֹת/ יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ לִי חֵלֶק בַּחֻרְבָּן// שָׁתַקְתִּי עַל פֶּשַׁע/ בָּרַחְתִּי מֵרֵיחַ סַכָּנָה/ מִסְכֵּנֶיהָ עֲשׁוּקַי// זָרַעְתִּי אֵשׁ/ בִּשְׂדֵה קוֹצִים בַּבַּיִת./ כִּבִּיתִי אֵשׁ/ בְּשַׁבָּת// אֲנִי שֶׁבָּאתִי לְכָאן לִבְנוֹת/ יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ לִי חֵלֶק בַּחֻרְבָּן…

הארץ שאותה מתארת הר־שפי בחלק הראשון של הספר היא מקום מסוכסך הדורש חמלה ועדינות, כמעט כבמבט אימהי. בעוד שבחלק הראשון מופנה המבט אל הארץ ויושביה, אל המולדת הפיזית, בחלק השני מופנה המבט מעלה, כלפי מולדת הנשמה שהיא הא־ל. הר־שפי ידעה תמיד כיצד לדובב חוויות ודרישה רוחנית בלשון שהגילוי בה לא דילל את הרימוז והסוד, וסגולה זו ניכרת גם בחלק הזה.

כמו בספריה הקודמים, היא מעמידה שאלות אמונה נוקבות הנולדות מתוך שיח אינטימי, מתוך אהבת תורה ודרישת הא־ל, נושא שבכל אחד מספריה היא מעמיקה את המבט בו. הארץ והתורה, נופי המרחב, הגוף והנפש – אלה הם קווי המתאר של כתיבתה של סיון הר־שפי, ולקורא לא נותר אלא לקוות שהיא תמשיך ותרבה בעולם תורה ושירה.

בּוֹא -/ אֵלַי, שֶׁבְּקִרְבּוֹ,/ שֶׁלֹּא נוֹדַע שֶׁבָּאתִי./ גַּם שָׁם אֲנִי, מֹשֶׁה/ וְרָאִיתָ אֶת עָרְפִּי./ וְדִבַּרְתֶּם, כְּבַד פֶּה/ עִם כְּבַד לֵב/ וּשְׁתַקְתֶּם נִכְבָּדוֹת/ בִּי./ הִנֵּה אֲחוֹרַי/ בִּתְשׁוּקָה סְתוּמָה, נוֹאֶשֶׁת/ לְפָנַי./ בּוֹא!