עתידות: בשנה הקרובה תחוו תחושה של דז'ה־וו. לפחות על פי הפרסומים במוספי הספרות השונים, לא מעט ספרים שיראו אור השנה הם למעשה תרגומים חדשים של ספרים שכבר קראנו (האם אנחנו באמת זקוקים להוצאה מחודשת של "המשפט" של קפקא? או של "הזהו אדם" של פרימו לוי?), או אוספי סיפורים שכבר ראו אור ועכשיו נכרכו יחד ויוצאים כספר. מי שאוהב לחכות ל"חדש של", וגילה את אחד הפייבוריטים שלו ברשימה, עלול לגלות שזה בעצם "הישן של". החדש של גרוסמן, למשל, הוא למעשה הוצאה מחודשת של שני סיפוריו הראשונים, שכבר פורסמו בעבר. מה קרה? אולי ונוס של הספרים בנסיגה. סביר יותר שכולנו בנסיגה. על כולנו עוברת שנה קשה, והוצאות הספרים נאבקות כמו כולם, כלכלית ויצירתית.
ועדיין, לפחות מבחינתי, תרגומים מחודשים לספרים ישנים הם אכזבה. "התאמת שפה" זה משהו שהדור שלי (שעדיין משתמש בביטויים כמו "מן הגורן ומן היקב", כפי שיומחש מיד) מחוּוט לבוז לו. אין צורך להתאים או לרענן סופרים כמו קפקא. השפה העברית עשירה ומתפתחת, ודוברי העברית הנוכחית מבינים ומעריכים גם את האדנים הקודמים שלה.
אבל יש גם הפתעות משמחות. אוספי סיפורים, למשל, יכולים להיות אסופה אקלקטית של סיפורים מן הגורן ומן היקב, שנאספו לספר אחד אף שאין ביניהם קשר תמטי או כרונולוגי. אבל הם יכולים גם להפוך ליצירה חדשה שעומדת בפני עצמה. כזו היא, למשל, אסופת "כל הסיפורים" של קלאריס ליספקטור. הספר מכסה את כל הסיפורים הקצרים שכתבה, אף שחלקם כבר ראו אור בעברית באוספים קודמים. הוא מסודר כרונולוגית, והקריאה הרציפה והמקיפה מוסיפה לסיפורים סיפור נוסף ויפה, על התפתחותה הספרותית של אישה מסקרנת ומבריקה.
לא עלמה הכותבת שירים
קלאריס ליספקטור, או בשמה היהודי חיה בת־פנחס, הייתה סופרת ברזילאית־יהודייה. היא נולדה ב־1920 למשפחה יהודית באוקראינה, ושפת אמה הייתה יידיש. בגיל 12 עקרה עם משפחתה לריו דה־ז'נירו, ובהיותה בת 23 פרסמה את הרומן הראשון שלה, והפכה לאחת הדמויות החשובות בספרות הברזילאית. יצירתה נקלטה יפה גם בארץ, ונתקיימה בה קלישאת האפרסמון – או שאוהבים מאוד, או שבכלל לא. קוראיה המתורגלים יודעים למה לצפות: זרם תודעה, סגנון אקזיסטנציאליסטי קטוע, ג'יימס גו'יסי. שִבלול פנימי, שמי שלא נרתע ממנו התאהב בה מזמן. לכן דווקא האוהבים הוותיקים הם הקהל המדויק לאוסף הסיפורים הזה, בעיקר לחלק הראשון שלו. הספר הוא אוסף מקיף של כל 85 הסיפורים שפרסמה. את הסיפורים בחלק הראשון, שלא פורסמו אצלנו בעבר, כתבה כשהייתה צעירה בשנות העשרים לחייה. הם הגישוש שיוביל אל הכתיבה הפנימית, שתבליח כבר בחלק השני, המוכר לקוראי עברית מהאוסף "קשרי משפחה".
לסיפורים בחלק הראשון יש מכנה משותף מובהק: הגיבורים. ברובם המוחלט של הסיפורים מככבים אותם שלושה גיבורים בווריאציה: הגבר, האישה והפילוסופיה. חלוקת התפקידים ביניהם די קבועה גם היא: הפילוסופיה שייכת לגבר, שהוא, לרוב, דמות הסופר המיוסר או מקבילו הוגה הדעות. לגבר המיוסר יש הרבה מחשבות עמוקות ותובנות, והוא לחלוטין לא ביישן בנוגע לזה. האישה היא לרוב חסרת מחשבות כאלה משל עצמה, וחיה חיי תודעה מותאמים למעמדה החברתי המשני. כשהיא מאמצת את דרך החשיבה של הגבר, בין אם היא מיישמת אותה כפשוטה ובין אם היא נותנת לה טוויסט אישי, העולם של כולם מתערער. נראה שהלב של הקובץ הזה שוכן בפסקה אחת, בסיפור "אני וג'ימי" (עמ' 54), כאשר הסבתא של הגיבורה מסבירה לה שגברים רגילים לבנות תיאוריות בשביל עצמם ותיאוריות אחרות בשביל הנשים, ושברגע העשייה הם שוכחים גם את התיאוריות של עצמם.
יש משהו משעשע בקלאריס הצעירה והנרגנת, שבגיל עשרים כותבת סיפורים על נשים שעשרות שנות נישואים וטיפול בבית ובילדים גבו מהן מחיר. כשהיא כותבת על שחיקה ועייפות ורצון לברוח, קשה שלא לזכור שהיא עדיין סטודנטית צעירה ומבריקה וחסרת ניסיון משל עצמה, ומרתק לצפות בגישוש הנזעם שלה אל שפה פרטית. יש גם משהו מכמיר לב בסיפור הראשון בקובץ, שמתאר פרידה וכבר ניכרים בו ניצני התהומות שהקוראים מכירים מכתיבתה הבוגרת יותר. ומעל הכול, יש משהו מרשים בתודעת הצעירה בת העשרים, הנבונה ופקוחת העיניים, שמעזה להסתכל על דמות הגבר האינטלקטואל, המיוסר ועתיר התובנות, ולתהות: יכול להיות שבעצם, למרות העיניים הנוגות והחודרות והטון המשכנע והנחרץ והפסאדה, האיש הזה לא באמת עד כדי כך עמוק?
ליספקטור עצמה, יש לומר בהגינות, לא אהבה להיות מתויגת כסופרת מגדרית או פמיניסטית, אלא העדיפה ואף דרשה להימדד בכתיבתה מול סופרים כמו קפקא עתיר התרגומים. מהבחינה הזו היא מזכירה את לאה גולדברג אצלנו, שניסחה את חזון האישה הכותבת: "אני לא עלמה הכותבת שירים, אני משורר". זוהי דרישה אמיצה, שמשתלבת היטב עם האישיות העצמאית והמודעת לעצמה העולה מכתיבתה. אבל חרף הניסיון לכבד את רצונה, קשה לשכוח שמדובר בצעירה יהודייה בתחילת המאה הקודמת. ההתעקשות שלה להימדד מול יצירות גבריות קנוניות, ולא מאחורי המחיצה, ממקמת אותה במקום שהיא מתנגדת אליו, מאותה סיבה שהיא מתנגדת אליו. האומץ שלה מעורר פליאה אפילו היום. ההכרה בכך שנשים יכולות לעשות דברים כמו לכתוב היא לא החלק המסעיר. מה שמרשים הוא היכולת לעמוד מול מה שמוגש לך כאמת משמיים, מאת מי שיש לו הסמכות הרשמית לתווך לך אותה, ולהעז לחשוב על הדברים לבד. תארו לכם שחיה בת פנחס הייתה נולדת כאן; האם היא הייתה יכולה להפוך לקלאריס ליספקטור שלנו?
רסיסי שמש וגילויי אושר
לאורך כל הספר, מדי פעם גיבורה נשית פוגשת איש פגוע פיזית: עיוור בתחנת האוטובוס, קבצן חסר רגל ברחוב. הסיפורים שונים, אבל התגובה של האישה היא אותה תגובה: רתיעה שהופכת לבעתה, עד כדי רצון להרוג את השיקוף הפגום. רצון לברוח, חמלה מהולה בסלידה. ואז, בלית ברירה, שינוי תודעתי.
בכלל, באופן די גורף, כל הגברים בספר הם פלטפורמה לשינוי תודעתי אצל מספרת־אישה, בהבדל ניכר שהולך ומתפתח לאורך הספר: הגברים שמייצגים את הריכוז העצמי או את החיים המסורתיים, מובילים לשינוי פנימי. הגברים שמייצגים את המוגלה של העולם, מובילים גם לשינוי פנימי אבל גם לשינוי תודעה חברתית. אם בהתחלה, התודעה החברתית של ליספקטור הצעירה הזועמת עסקה בעיקר בסכנת הנישואים לנפש הנשית החופשית, בהמשך מצטרפת ראיית עולם רחבה יותר, והמודעות החברתית הופכת לחלק מההגדרה הפנימית. במילים אחרות, את המודעות וחוסר הריכוז העצמי שהיא דורשת מגברי העולם, היא דורשת גם מהנשים.
נושא מעניין נוסף ששזור לאורך הספר, והסדר הכרונולוגי מיטיב עמו, הוא נושא הבחירה. כשעושים את המסע הסיפורי מתחילתו ועד סופו, הוא זוהר פתאום והופך למוטיב בולט. נשים צעירות בוחרות איך והאם להתחתן, או איך והאם להיפרד. גורלן דטרמיניסטי במידה כזו או אחרת. היכולת להינצל היא, בשלב הזה, בגדר משאלת לב, והאפשרויות הן דיכוטומיות: אפס או אחד, לברוח או להיכנע. נשים מבוגרות יותר בוחרות מה לראות וממה להתעלם. בסיפור "פרופיל של יצורים נבחרים" יש זיקוק מופשט שמסכם את גישושי הבחירה עד כה. החלוקה המגדרית מתעמעמת בשלב הזה, ובעל הבחירה הוא עכשיו יצור חסר הגדרה. הדבר היחיד שמגדיר אותו הוא הבחירות שעשה, הבחירות שניסה לעשות, והבחירות שבחרו אחרים סביבו.
אזהרת מסע: מי שלא מכיר את קלאריס ליספקטור, ויתפתה לאסופת הסיפורים במחשבה שצפויה לו חוויית אליס מונרו, צפוי להתאכזב. ליספקטור היא לא המספרת הסטנדרטית. רוב העלילה אצלה מתרחשת בתודעתם הקודחת של הגיבורים ולאו דווקא בעולם המוחשי, והיא משלבת זרם תודעה עם כתיבה אניגמטית לפעמים. מי שמחפש סיפור עם התחלה וסוף ומסקנה לא ימצא כאן סיפוק. הסיפורים הם פחות מסע סיפורי, ויותר ירידה במחילת הארנב, מפגש עם העולם בצורתו המופשטת והמעורבבת, וחזרה הביתה אחרים משהייתם קודם הקריאה. דווקא אלו שמכירים ואוהבים אותה יופתעו לטובה. אפילו הסיפורים היותר סטנדרטיים שלה הם לא מספיק סטנדרטיים למי שחיפש כאלה מראש. אבל עבור מי שהגיע מוכן לגלוש במגלשת התודעה, הם דווקא הפתעה מהנה.
ומילה אחרונה על הכריכה: כדאי לתקן את הרושם שאולי נוצר כאן ולציין שבנוסף לכל הדברים, הכתיבה של ליספקטור גם מוצפת רסיסי שמש וגילויי אושר קודח. הנשים בסיפורים מתבוננות בפליאה בפרצי האושר, מנסות לנתח אותם, משלימות עם קיומן. יש לה עיניים לראות את השמש ואת הפרחים ואת מצב הרוח של העולם. ההסתובבות הפשוטה שלה ברחוב היא לונה־פארק רגשי. אחרי קריאה והיזכרות בעולמה הפנימי ובעולם שהיא מתארת, הציור של חואן מירו, "ציפורים חוגגות את הולדת היום", עם הצורות המופשטות על הרקע הצהוב, הוא אחת הכריכות היפות והמוצלחות שראיתי.
