ספרה החדש של הדרה לזר קליל ונעים לקריאה. בזכות תועפות דמיון, עלילות מגוונות, סגנון מדויק אך לא מעיק ואורך סביר של הסיפורים, הוא מתאים במיוחד לקריאה בימים אלה, כשגם אוהדי ספרים מושבעים מתקשים לעיתים לגייס את הריכוז הנדרש לקריאה. גם הבחירה בשם הסתמי, "12 סיפורים", מזמינה את הקוראים ומרמזת על האפשרות לקרוא לסירוגין, לפי מצב הנפש, ולספוג תכנים שאינם לקוחים מן הכאן והעכשיו המדמם אבל גם אינם רחוקים מהם לגמרי, כפי שרומזים שמות כגון "בפרדס", "וינגייט" או "מחוץ לבית".
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהפיל האקטואלי ומהאג'נדה הסמויה, יותר או פחות, בסיפורים, בסוגיית יחסי יהודים וערבים. כבר בטקסט־הגב של הספר נכתב כי הסיפורים "מתרחשים במרחבי הקולוניאליזם של המאה ה־20: אנגליה, הודו, צרפת, סינגפור וישראל…". הקורא תוהה האם מדובר בקולוניאליזם הזר בארץ ישראל המנדטורית, או בהתייחסות למדינת ישראל כמדינה קולוניאליסטית.
בביקורת על ספר קודם של לזר, "מקומיים" (כנרת־זמורה, 2007), המבקר אריק גלסנר שם לב כי "לעתים מתגנבות לרומן אמירות שמביעות תפיסה שעל פיה הערבים הם אדוני הארץ האמיתיים ואילו היהודים הם האורחים בה", ומצטט מתוך אותו ספר את המשפט: "ולא משנה מה קרה בינתיים, כל המלחמות, כל הניצחונות, כל הבורחים והמגורשים… הם תמיד מוצאים את הדרך חזרה. השטחים הנידחים האלה הם שלהם".
כבר בספרה החשוב ואולי המוכר ביותר של לזר, "המנדאטורים: 1948-1940" (כתר, 2003), שעוסק בשנותיו האחרונות של המנדט הבריטי ומציג מעין ממואר רב־קולי ומעניין למדי, שמבוסס על זיכרונות בני התקופה, אפשר למצוא הד לעמדה הפוליטית המסוימת. למרות כל אלה, אם מתעלמים מהאג'נדה הסמויה, מומלץ לקרוא את הספר, שרוב הסיפורים בו יפים ומהנים.
וינגייט נכבש לציונות
מה בספר? בגיל גבורות מסכמת הדרה לזר (ילידת חיפה, 1935) בקצרה את הנושאים והמקומות שעליהם כתבה לאורך שנים רבות כמתעדת־חוקרת של ההיסטוריה הלא רחוקה. והפעם מזווית ניידת של מסע, טיול או התרשמות מאוחרת, לפעמים מנקודת מבט חדשה וטרייה.
הסיפור "וינגייט", למשל, בין אם הוא אמיתי או מדומיין, חוזר אל נושא שהעסיק את לזר שנים רבות. מדובר בקורותיו של אורד צ'רלס וינגייט, הקצין האנגלי שמוכר בכינויו "הידיד". וינגייט שירת בשנות השלושים בצבא המנדטורי בארץ, והתמחה בלוחמה זעירה, גרילה. ב־1938, בעיצומו של "המרד הערבי", הוא ייסד את "פלוגות הלילה" של "ההגנה", שנלחמו בכנופיות הערביות שתקפו את היישוב היהודי בארץ. בסופו של דבר, פעלתנות־היתר הצבאית והאלימות האנטי־ערבית שלו הבהילו את בן־גוריון וחבריו בהנהגת היישוב ועוררו את התנגדותם, מפקדיו הבריטים לא אהבו גם הם את עמידתו החד־משמעית לצד היהודים, והוא נשלח לשרת במצרים. שם עבר תקופה קשה של חוסר מעש ואובדן כיוון, עד כדי ניסיון כושל להתאבד. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא התאושש ושירת בצבא הבריטי באפריקה ובאסיה, ובייחוד בג'ונגלים של בורמה נגד הכיבוש היפני. וינגייט נהרג במרץ 1944, בהתרסקות מטוס בהודו.
הסיפור "וינגייט" עוסק בהרחבה ובדמיון בפרק הבורמזי של חייו. זה אינו מופע יחיד של וינגייט בספר. גם בסיפור "הפגישה" ישנו אזכור קצר שלו, כאשר תוך כדי שיחה עם "עורך דין, שותף במשרד מכובד בלונדון" וערבי, הכותבת מזכירה את ה"תסריט שכתבתי על אורד וינגייט שנכבש לציונות בשנות השלושים…". השיחה מקבלת תפנית בלתי צפויה, כשהיא מציינת ש"בעקבות התחקיר על וינגייט נוכחתי שאני כמעט לא מכירה את הצד הערבי. התחלתי לקרוא ספרים, לדבר עם אנשים. מתוך המרחק – עלתה תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל…". האמירה הזאת מפגישה בין שני הנושאים שחוזרים ונשנים בכתיבתה ובהשקפותיה של הדרה לזר: יחסי יהודים־ערבים בארץ ישראל ובמדינה, ותקופת המנדט הבריטי והשלכותיה.
חוצפתו של הערבי בפרדס
הסיפור "בפרדס" מתחיל באירוע משפחתי תמים, כאשר משפחה ישראלית טיפוסית, אם ושני ילדיה, יוצאת לפיקניק בפרדס אשכוליות לצד הכביש. האֵם פותחת בהכנות לארוחה, לזלילת ארטישוקים וכרסום חסה, אך לפתע האווירה משתנית, ומבילוי משפחתי נעים הופך האירוע למסויט וחדור אימה. משום מקום צץ לפתע ערבי צעיר מלווה בסוס, נעמד לידם ושואל "מה אתם עושים כאן", כאשר ידו נשלחת לכיוון האוכל. הילדים נדהמים מכדי לזוז. "לקחתי את הילדים לפרדס", משיבה לו האם בצייתנות, במין צורך לרַצות, "ולא שאלתי 'ואתה, מה אתה עושה כאן?'… גם לא שאלתי איזו זכות יש לו לחקור אותנו… 'לא ראינו אותך אף פעם', אמרתי. 'אתם לא צריכים לראות אותי, אני צריך לראות אתכם', חייך כאומר, עוד לא ראית כלום… הערבי שרק. סוס התפרץ מבין העצים… מה פתאום שומר, חשבתי. אף פעם לא היה כאן שומר. אז מחבל? כאן? דברים כאלה קורים. מחשבות שדחיתי מעלי כדי לבוא לפרדס בלא פחד…".
מהיכן הגיע דימוי המחבל לפרדס בשרון? מאיפה האימה הזאת והפחד, התדהמה והקיפאון מול צעיר ערבי עם סוס? ומאין החוצפה של הערבי, שבא משום מקום ואין לו שום מעמד וסמכות בפרדס הזה, והוא כאילו מנסה לגרש את המשפחה היהודית? מה זה אומר עלינו, היהודים, שמפחדים מן הערבי עם הסוס, שבביטחון עצמי וללא היסוס מספר ש"לא נתנו לשבט שלהם להסתובב, סידרו להם כפר בגליל… סבא שלי היה לוקח אותי לשטח… לא הסתדר בכפר…", ואז, בפשטות, לוקח את הבן הגדול ומרכיב אותו על הסוס, ולוקח גם את הקטן לסיבוב, בעוד האם מכווצת במקומה מפחד? ומהי תפיסת העולם ההיסטוריוסופית שמאפשרת לסופרת לכתוב תיאור כזה מבלי לספק לו תשובה "ציונית" ניצחת?
בסיפור "דמות", במהלך שיחה בין חברות בחיפה, נזכרת המספרת בימים שלפני קום המדינה, ואומרת כבדרך אגב לחברתה, שהייתה אז עולה חדשה מאוסטריה: "זוכרת אותך בים, יושבת בצל… היו שם חברים שלך, ערבים… זה היה נדיר שהתחברו עם ערבים…". "אני לא הבנתי למה לא ערבים", אומרת החברה, "גם עכשיו אני לא מבינה. רק אין לי כבר אפשרות להיפגש איתם… למה את שואלת עליהם?"; "הם גרו בחיפה בשנים ההן, עניתי… הרבה ערבים גרו אז בחיפה… לא יודעת מתי הם עזבו… למה את מדברת על זה, למה עכשיו?"; "כשהוא היה איתנו הכול היה אחרת, אמרתי… (וחשבתי:) בצל הסככה על החוף, שם כנראה נתנה לו את הספרים הקטנים והוא קרא… ודיבר על האנגלים שיחזירו סוף סוף את הארץ לבני המקום, פלסטיין, הוא הלוא ערבי, מה שהפחיד גם אז, אף שהיה נעים הליכות וישב איתנו בשמש ואהב לצחוק".
שני הקטעים האלה מבליטים איזה ניגוד מכאיב ולא מבורר: מצד אחד, געגועים ל"ימים הטובים ההם" בחברת הערבי המשכיל על החוף בחיפה, שהייתה עיר מעורבת נעימה ורגועה בדרך כלל. כלומר, לפחות בהפוגות שבין אירועים כדוגמת פרעות חברון או התנפלות הערבים על יהודי יפו באפריל 1936. הפוגות שבהן הפחד היה רחוק ותיאורטי, והקיום־יחד היה קרוב ומאושר. ומצד שני עכשיו, בהווה, בפרדס, בזמן הבילוי המשפחתי, המפגש עם הערבי מעורר פחד מצמית, תחושה של איום קיומי; כל ערבי לא־מוכר חשוד כמחבל שיפגע באֵם ובמשפחתה.
השְׁנִיוּת הזאת בסיפורים של לזר, בין הגעגועים לעבר האידילי־כביכול ולדו־הקיום עם הערבים, ובין החרדה האינסטינקטיבית מן הערבי היום – בולטת. ואכן מתברר שההתמודדות עם סוגיית החיים אלה לצד אלה, והיחסים הבלתי ניתנים להתרה בין יהודים וערבים בארץ, אינה חדשה אצל לזר, כפי שראינו לעיל בספרה "מקומיים".
המצב הנכון לחיות בארץ הזו
בספר אחר, "שישה יחידים: דמויות חריגות בארץ בשנות השלושים" (הקיבוץ המאוחד, 2012) מתמקדת לזר בשש דמויות, מהן שני יהודים ציונים – יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, ומניה שוחט, "אם השומר". פרופ' מוטי גולני, ראש המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל־אביב, עמד על השניות בתפיסותיה של לזר. מאגנס התקשה לקבל את הקמת המדינה היהודית במחיר מלחמה. למרות זאת, "הלך בלתי מובס אל המלון (שבו) התאכסן חיים וייצמן, ובירך אותו לרגל קום המדינה", כפי שמתארת לזר. בקיצור, האיש חי בשניוּת מחשבתית.
מניה שוחט, ממייסדות "השומר", הקריבה את חיי המשפחה שלה לטובת העניין הציוני, וראתה בהידברות עם הערבים ובהכרה בזכויותיהם כפרטים וכקבוצה לאומית עניין ציוני חיוני. גולני מוסיף כי "ניכר בלזר שקשה לה עם מאגנס ושהזדהותה עם שוחט רבה… דומה כי לפי הספר, השְנִיוּת הזאת היא המצב הנכון לחיות בו בארץ הזו…".
גולני שם את האצבע באופן חד־משמעי על התפיסות של לזר: חזון של דו־קיום בין יהודים לערבים, זכויות לאומיות שוות וריבונות משותפת באותה כברת ארץ. החזון הזה היה חזונה של "ברית שלום", שייסדו מאגנס ועמיתיו מהאוניברסיטה העברית, חזון שנקבר, כמדומה, לאחר מלחמת השחרור ועצמאות ישראל. אך שרידים ממנו נותרו, והדרה לזר היא מאלה שעדיין אוחזים בה. ואולי סיפוריה מציגים תפיסה קיצונית יותר, רווחת בחלקים מהעולם, שלפיה הערבים הם אדוני הארץ האמיתיים ואילו היהודים הם אורחים או מתיישבים קולוניזטורים.
