מצבו של אדולף היטלר היה נואש כבר בדצמבר 1944: צבא גרמניה קרס מול מתקפת בעלות הברית שעשו את דרכן לגרמניה ממערב, ובמקביל הרוסים כבשו עוד ועוד שטחים ממזרח. הכניעה אמורה הייתה להיות בלתי נמנעת, אבל המנהיג המגלומן דווקא הורה להטיל את כוחותיו האיכותיים האחרונים למערכה, לצורך מתקפת נגד חסרת סיכוי באזור הארדנים בבלגיה. כצפוי, המתקפה נכשלה. כעבור ארבעה חודשים התאבד היטלר בבונקר שלו, אבל רק אחרי שהאויב כבר הגיע לברלין. גרמניה נכנעה.
השבוע גדל הסיכוי שגם סופו של מנהיג חמאס יחיא סנוואר יתרחש בתוך בונקר: אנחנו עדיין רחוקים מניצחון מוחץ על חמאס, אבל התשובה שהארגון פרסם להצעת המתווכים על עסקה אפשרית עם ישראל יכולה להוביל לתרחיש כזה.
מצד אחד התשובה של חמאס יכולה להעיד על חוסר השלמה של סנוואר עם המצב בשטח, כמו השיגיונות של היטלר לפני סופו. בנוסף, יכול להיות שסנוואר מונע מראייה היסטורית ארוכת טווח: מנהיג חמאס רואה את עצמו כאחד הגיבורים הגדולים בתולדות האסלאם, ואם נגזר עליו למות במלחמה הזאת – הוא יילחם עד הסוף. האפשרות שזו תפיסת עולמו אינה מבשרת טובות לגורל החטופים ולסיכוי שרובם יחזרו הביתה בחיים.
מצד שני, ראש הממשלה בנימין נתניהו לא סתם בנאומו ביום רביעי את הגולל על המשך המשא ומתן עם חמאס, למרות התשובה המחוצפת של ארגון הטרור להצעת המתווכים. ערוץ ההידברות נותר פתוח. אולי העמדה של חמאס עוד תשתנה דרמטית כאשר קני הרובים יתקרבו לארבעת ה"אסים" המבוקשים ביותר: סנוואר עצמו, אחיו מוחמד, מפקד הזרוע הצבאית מרוואן עיסא ושר הביטחון של חמאס, מוחמד דף. בינתיים הרביעייה הזאת מרגישה מוגנת.
בשטח מתחוללת בינתיים דרמה צבאית, לא פחות. אחרי ארבעה חודשים של מלחמה נרחבת בחזית הדרום, המערכה מתרכזת כעת בגזרת העיר חאן־יונס. גזרה זו מרכזת את פעילותה של אוגדה 98, כולל חטיבה 646, שהיא האחרונה מחטיבות המילואים שעדיין מגויסת בדרום. מרבית הכוחות הפועלים בעיר מגיעים מהיחידות הסדירות – גבעתי, צנחנים וחטיבת הקומנדו, שכוללת, בין היתר, את אגוז ומגלן. כמובן, מצטרפות אליהן יחידות ההנדסה שכבר צברו ניסיון עשיר בלחימה. אוגדה 98 השלימה את ההשתלטות על החלקים המערביים והדרומיים של חאן־יונס, וכך כיתרה אותה מכל עבר.
במרכז רצועת עזה מחזיקה חטיבת הנח"ל את ציר נצרים – ששמו ניתן לו מהיישוב הישראלי שפעם עמד ברצועה – מבארי לכיוון הים. בצפון הפתיע השבוע צוות קרב של חטיבת השריון 401, ביחד עם כוחות רגליים והנדסה, כשפתחו בפעולה במרחב שאטי שממערב לעזה, בסמוך לים: שאטי נכבשה כך בפעם השנייה במלחמה, ופעם נוספת "טופלו" בה תשתיות טרור, אחרי שנאסף עליהן חומר מחקירות של עצורים או מידע מודיעיני שפוענח מאז התפיסה הקודמת של אותו שטח. בפעולה זו נהרגו עשרות אנשי חמאס שהופתעו מהכניסה החוזרת של צה"ל, אך אף על פי כן ניסו להילחם בחיילינו. נראה שזה יהיה דפוס הפעולה של צה"ל בצפון רצועת עזה מעתה ואילך.
מחסום הפחד נשבר
הסיפור הגדול של המלחמה מתרחש בחאן־יונס. גם אם טרם ברור לחמאס או לציבור הישראלי, לא מדובר כאן בעוד עיר שנכבשת ולאחר מכן תפונה לקראת שלב ג' בלחימה: לפי כל הסימנים, צה"ל יפעל במרחב עד שמנהיגי חמאס יימצאו חיים או מתים – בהנחה שהם עדיין שוהים שם ולא ברחו דרך מנהרות לא מוכרות לצה"ל לכיוון רפיח או למקום מסתור אחר.
מבחינות רבות מזכיר המהלך של צה"ל בחאן־יונס את המצור שניהל הצבא במשך שבועות ארוכים על המוקאטעה, בניין הממשל של הרשות הפלסטינית ברמאללה. אז נלכד יאסר ערפאת במקום עד שפונה במצב קשה לפריז ומת מזיהום חמור, אף שהפלסטינים טוענים כי הורעל על ידי ישראל.
מותו בנובמבר 2004 של ערפאת, שב־1982 נחלץ ממצור בביירות ומצא מקלט בתוניס, סימן במידה רבה את סופה של האינתיפאדה השנייה. ההבדל הגדול בין המקרה של רמאללה ובין המצור בחאן־יונס טמון בתת הקרקע – כלומר, במנהרות. למעשה, אחרי מאות קרבות מצור מתועדים לאורך ההיסטוריה, זו הפעם הראשונה שמצור נערך מעל פני האדמה וגם מתחתיה.
חשוב להבין משהו מדהים: עד לפני שבועות ספורים בלבד מפקדים בצה"ל לא העלו על דעתם שיידרשו להילחם פיזית מתחת לאדמה ולשלוח לוחמים בני אדם – ולא רק כלבים ורובוטים – לקרבות פנים מול פנים בתוך המנהרות. זה לא עמד על הפרק אפילו כאשר התמרון הקרקעי החל. הכוונה הייתה לפוצץ פירים, להציף את המנהרות במים, ולהילחם במחבלים רק מגובה פני הקרקע.
יתרה מכך, התברר לי כי חלק מהיכולות הטכנולוגיות ללחימה במנהרות ושיטות הפעולה שנוקט צה"ל פותחו כבר לפני למעלה מעשור. אף על פי כן, בצבא לא האמינו שיידרשו אי פעם להשתמש בהן. בימים אלה בהחלט נעשה שימוש בשיטות הללו, ויכולות נוספות מפותחות תוך כדי תנועה.
בראייה לאחור, מחסום הפחד נשבר ב־7 באוקטובר – אולי בגלל היקף הנפגעים העצום ממילא. אולי הביטחון העצמי של צה"ל גבר בינתיים גם בזכות הצלחת התמרון הקרקעי העילי, שרבים פקפקו בהצלחתו. "אמונה בתמרון זה לפעמים כמו דת, לא משהו אמפירי", אמר לי לפני כמה ימים גורם צבאי, "אני חושב שבשיח בין צה"ל למקבלי ההחלטות בדרג המדיני, כמו גם בתוך צה"ל עצמו, חזר האמון במושג 'תמרון' כקלף מרכזי, חזק ודומיננטי".
לוחמים מיחידות מובחרות בצה"ל, פועלים כיום באומץ רב עמוק בתוך המנהרות, כמו שניתן היה לראות השבוע את מפקד אוגדה 98, תא"ל דן גולדפוס, מתראיין מתוך "מנהרה אסטרטגית" – מנהרה עמוקה מאוד ומרווחת, ששימשה במקור בכירים, והוסבה גם לצורכי הכליאה של חטופים. אלה צילומים מדהימים, גם מבחינת השפעתם התודעתית.
לא הכול הולך חלק, כמובן – רחוק מזה. כך למשל, צה"ל לא עומד בציפיותיו על קצב הגילוי וההרס של "תשתיות טרור" כגון מנהרות, בונקרים עמוסי תחמושת, מפעלי נשק ומחרטות. יכולת ייצור הנשק של חמאס עודנה קיימת, וכך גם כמה מנהרות שמובילות למצרים, ואשר עוברות כנראה מתחת לרפיח.
עם זאת, יש בסיס סביר לביטחון ההולך וגובר שהקרינו השבוע בנאומיהם רה"מ נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והשר בני גנץ בכל הקשור לתוצאות הלחימה. אולי גלנט הפריז קצת בתיאור שלפיו סנוואר מנותק קשר ונמלט מרודפיו מנהרה אחרי מנהרה. סביר להניח שלא כל דרכי המילוט נסגרו כבר בפניו.
ראש הממשלה והשרים הבטיחו כי צה"ל יכבוש בהמשך גם את רפיח. נראה שלא תהיה ברירה אלא לעשות זאת, אבל האמת היא שכעת מעדיפים במערכת הביטחון להתמקד בחאן־יונס ולהשאיר להמשך את רפיח, עם למעלה ממיליון פליטים שמסתופפים בה. כיבוש רפיח הוא כעת גם כמו אקדח שמונח על שולחן המשא ומתן, ומשמש כאמצעי לחץ לשחרור החטופים – עד שאולי יעבור לפסים מציאותיים בהמשך.
שם המשחק: מודיעין
המצור על חאן־יונס נסמך הרבה מאוד על מודיעין ועל היכולת לסגור על ראשי חמאס מתחת לפני הקרקע. כדי להשיג את המודיעין הנדרש בשב"כ ובאגף המודיעין יש כעת "פסי ייצור" של מידע: מאות אנשים, אם לא יותר, ממיינים וחוקרים הררים של חומר מודיעיני מודפס ודיגיטלי. במקביל, כל העת מגיעים סיכומים של חקירות אנשי חמאס ממתקן בנגב. כשאינם נחקרים, הנחקרים העזתים לנים בכלא קציעות הסמוך לגבול מצרים, שהוקם כעת מחדש והוסב לייעוד מחודש.
מעל לכול, מטרת החקירות והמודיעין היא לגלות מידע על החטופים: בשלב הנוכחי לא ניתן לחלץ אותם משביים, או נראה כי הסיכון שטמון בניסיון חילוצם גבוה אל מול סיכויי ההצלחה. יש גם חטופים שלא ידוע עדיין היכן הם מוחזקים.
אגב, הידיעה שפורסמה השבוע בוול־סטריט ז'ורנל, שלפיה כחמישים מהחטופים נהרגו מלבד אלה שהוכרזו רשמית כמתים ושרובם המוחלט נחטפו מתים, אינה חדשה כלל. היא הייתה ידועה היטב זה זמן מה לגורמים רבים במערכת הביטחון ובתקשורת הישראלית.
זריזות ויעילות היא שם המשחק בעבודת המודיעין: לכן צוידו חלק מהכוחות בשטח בסורקים שמאפשרים להם לתעד שלל מודיעיני בכל מקום, וכך להעביר אותו לפענוח מיידי.
אחרי החטופים, איתור בכירי חמאס וסנוואר בראשם הוא המטרה העליונה של המלחמה. אם מנהיג ארגון הטרור ימות מתחת לאדמה – יהיה זה הישג ישראלי במלחמה שהתחילה הכי גרוע שאפשר. לעומת זאת, אם הלחימה תסתיים כאשר סנוואר ישב שוב על ספה בין הריסות עזה, תהיה זו תמונת הניצחון שהוא מייחל לה.
הנה עוד פרט מדהים שנודע לי לאחרונה: אמצעי שלל מודיעיני טכנולוגי (אמש"ט) רב, שכללו מידע יקר מפז, נתפסו כבר בצוק איתן לפני כמעט עשור, אך נשארו סגורים מאז בתוך ארגזים מבלי שהועברו לפענוח. בימי השאננות, באגף המודיעין לא הקצו תקציב לחברה שתסרוק את השלל ותעבד אותו. מנגד, משאבי עתק הושקעו בטכנולוגיות סייבר מתקדמות ביותר.
נערכים לרמדאן
בגזרות האחרות של הלחימה הרב־זירתית נמשכים חילופי המהלומות, כולל מתקפה אמריקנית על מנהיגי מיליציה שיעית שאחראית למותם של שלושה חיילי ארה"ב בירדן כמה ימים קודם לכן. בצפון התחולל אתמול יום קשה, לאחר שחיזבאללה תקף מטרות בבסיס צה"ל בצפון ובמטולה, ובתגובה חלף מטס הרתעתי של מטוסי קרב ישראליים בשמי ביירות. בשלב כלשהו ישראל תידרש להפסיק עם האיתותים ולעבור לפעילות תקיפה בצפון שתשנה את המצב מהיסוד, במטרה לאפשר את החזרת הפליטים לבתיהם.
ככלל, צה"ל נערך ללחימה ארוכה לכל אורך שנת 2024 לפחות. הסכנה הברורה והמיידית היא אירועי חודש רמדאן, שיחל בשבוע השני של מרץ. כבכל שנה, מדובר בחודש נפיץ במיוחד שבו ישנה עלייה בטרור. השנה הזאת איננה "רגילה", ולכן הסכנה גדולה שבעתיים.
זו הסיבה שבשב"כ ובצה"ל נכתבה המלצה חד־משמעית לשחרר את המשכורות של אנשי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון ולספק אישורי עבודה לפועלים תחת סינון קפדני, לפני שהמצוקה הכלכלית תתרום לפריצתה של אינתיפאדה שלישית. כל זאת, למרות מבצעי הסיכול הבלתי פוסקים שנערכים כמעט מדי יום ביהודה ושומרון. השבוע התמקד אחד המבצעים בנור א־שמס הסמוכה לטולכרם, שהפכה למוקד טרור מרכזי.
המטרה העליונה של חמאס לקראת רמדאן היא להפוך את הלחימה בעזה מסכסוך לאומי־ טריטוריאלי לסכסוך דתי, שיתחולל בין 15 מיליון יהודים בכל העולם לכמיליארד מוסלמים. עד כה לא הצליח ארגון הטרור לרתום את מרבית העולם המוסלמי לצידו. הבעיה היא שלעתים נדמה כי יש לא מעט גורמים בצד הישראלי – כולל שרים – שמשחקים לידי חמאס והאסטרטגיה שלו באמצעות הצהרות שהם משמיעים.
זה המקום לציין עוד כמה מקרים שירינו לעצמנו ברגל כמדינה, ודווקא בתקופה מכרעת שבה אנחנו צריכים לגייס את כל משאבינו הלאומיים והבינלאומיים. כך למשל, השתלחות של שרים בממשלה – ולא רק הם – בנשיא ארה"ב ג'ו ביידן, כדוגמת הריאיון של השר איתמר בן־גביר בוול־סטריט ז'ורנל, היא לא פחות מאיוולת. מי שמדבר על "עצמאות" מול ארה"ב לא בהכרח יודע על מה הוא מדבר. ישראל תלויה לחלוטין בנשק ובתחמושת האמריקניים, בדומה לאופן שהעולם כולו פועל בבריתות צבאיות ומדיניות. זו לא בושה. אפילו רוסיה, שעוצמתה גדולה בהרבה מישראל, מיהרה לכרות בריתות עם פרוץ המלחמה מול אוקראינה עם איראן, ובעקיפין גם עם חמאס.
אם נלך אחורה בזמן, אפילו מנהיג המעצמה הבריטית וינסטון צ'רצ'יל לא היסס לפני שהתחנן בפני ארה"ב שתתייצב לצד בנות הברית במלחמת העולם השנייה. גם מתקפת הסייבר של התולעת סטקסנט על מתקני העשרת הגרעין בנתנז שבאיראן, שככל הנראה התרחשה בשנים 2007־2010, בוצעה לפי פרסומים שונים בשילוב כוחות של ארה"ב, בריטניה וישראל. ישנם עוד אירועי סייבר רבים שלא פורסמו עד כה ואשר נעשו בשיתוף פעולה בינלאומי. בסייבר אף מדינה אינה יכולה לפעול לבד.
יתרה מכך, הדימוי שלפיו "הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים" שימש את ישראל בזירה הבינלאומית במשך שנים, ובין היתר תרם לקידום "הסכמי אברהם". למזלנו, אנחנו בני בריתה של המעצמה הגדולה בתבל, ארה"ב, וזה מרכיב עיקרי בעוצמה שלנו. סכסוך פומבי מול ארה"ב – אמיתי או מדומה – פוגע בעוצמה הכוללת של ישראל הרבה יותר משיקולי נשק.
מילה גם לשר בן־גביר ולבנו, שפרסם ציוץ משפיל על ביידן ולאחר מכן מחק אותו: קצת צניעות לא גרמה נזק אף פעם. כך גם דרך ארץ.
נקודה נוספת: הפיכת מפקדים בצה"ל לשק חבטות, ובהם אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס, מסבה גם היא נזק. בעיניי היא אינה משרתת את ההתיישבות, גם אם תקרית "ביום האויב" הייתה שגויה – ודובר צה"ל אכן התנצל על כך. ככלל, מתקפה זו מצטרפת למסע השחרה פראי נגד מפקדים בצה"ל ברשתות החברתיות על רקע אירועי 7 באוקטובר, וגם לדברים קשים שאומרים פוליטיקאים אפילו על אנשי מוסד ושב"כ. אין כאן כבר פרות קדושות.
מבחינת צה"ל, יציאה מהקונצנזוס היא לא פחות מאסון במונחי כוח אדם. כבר לפני המלחמה, על רקע אירועי המחאה והפסקת ההתנדבות, המתקפות על "חזירות" אנשי הקבע והקושי להתמודד מול פיתויים באזרחות, התקשה צה"ל לנווט בתוך הים הסוער של יחסי צבא־חברה בישראל. לכן, כאשר באוגוסט אושרה תוכנית רב־שנתית חדשה ושמה "מעלות", הסעיף הראשון שנכלל בה עסק ב"אנשים לפני הכול".
עניין נוסף שקשור לכוח אדם: אם הממשלה העבירה השבוע את החוק הבלתי נמנע של הארכת השירות הסדיר לשלוש שנים, את העלאת גיל הפטור ממילואים ואת ההארכה של משך ימי השירות בכל שנה, במקביל עליה גם לנקוט צעד משלים מיידי שקשור לגיוס חרדים, לפחות באופן הצהרתי.
ביום שלישי הבא ייערך בחולון כנס לציון 25 שנים להקמת נח"ל החרדי, שבמקור ייסד תא"ל (במיל') יהודה דובדבני. בקרוב יצטרף גם גדוד נצח יהודה בפעם הראשונה ללחימה בעזה, אחרי שסיים תעסוקה מבצעית ברמת הגולן. אבל למרות שני אלה, התרומה של החברה החרדית למאמץ הביטחוני עדיין נמוכה ואפילו אפסית, אל מול הפוטנציאל הגלום בה.
הבעיה הזאת, שנמצאת בליבה של החברה הישראלית, לא תיעלם ללא טיפול. היא עומדת להתפוצץ.
