בין מסיבת העיתונאים המשותפת בדוחא לבלינקן ולראש ממשלת קטאר בעניין עסקת החטופים, לבין הפרסום לפיו רצונן של "ארצות הברית ובנות בריתה להודיע בתוך שבועות על הבנות לסיום הלחימה בין ישראל לחיזבאללה", צריך להבחין הקורא הישראלי בשורה התחתונה: אם אלו יהיו תוצאות סיום הלחימה, יש כאן בהחלט ניצחון מוחלט, והוא עלול חלילה לא להיות ישראלי.
ישנו חשש ממשי שאנו עומדים לסיים את המלחמה כשחמאס, זרועה הארוכה של איראן, משנה אדרת והופכת לרשות פלסטינית בעזה וביו"ש (!) עם תשתיות צבאיות פגועות שישתקמו במהרה; חיזבאללה, זרועה הנוספת, מוגנת באמצעות הסכם, שבמקסימום יחייב אותה לשנות פריסה בשטח; הקואליציה האמריקנית של סעודיה-מצרים-ירדן ניזוקה באופן דרמטי ושוקלת נאמנויות מחדש, ואיראן? איראן על פי הנשיא לשעבר טראמפ רחוקה מרחק חודשיים מפצצה. כלומר, כבר פחות.
שעון החול המזרח-תיכוני אוזל מהר, ולאיראן זה מצוין.
ישראל עלולה למצוא את עצמה בסיטואציה בה המלחמה הבאה במזרח התיכון תתקיים כשלאיראן יש נשק גרעיני, והיא הפכה ממדינה מוכה ונחשלת למעצמה האזורית השלטת, המתחזקת זרועות תמנון שרק התחזקו, ואולי גם התרבו.
ומה ישראל עושה מול זה?
לדאבוננו, האיראנים מצליחים למסגר את הדיונים בזרועות התמנון שלהם בשיטה ישנה ובדוקה: הפרד ומשול. כל זירה ומחלוקותיה; סוגיית העסקה נידונה בנפרד מסוגיית היום שאחרי, סוגיית היום שאחרי נידונה בנפרד מסוגיית הגבול הצפוני, וסוגיית יהודה ושומרון לא נידונה בכלל, אלא פשוט מטופלת כבר באמצעות קמפיין תודעה אגרסיבי שמחנך אותנו לחשוב ש"המתנחלים" הם בכלל הבעיה של המזרח התיכון. בשורה התחתונה, מרוב עצים לא רואים את היער ומרוב זירות לא מטפלים באיראן.
אפשר גם לשאול מה עושה ארצות הברית, שפרסמה השבוע באמצעות העיתונאי תומאס פרידמן שדוקטרינת ביידן כוללת את הגבלת איראן, גם אם באמצעות עימות. ובכן, האמריקנים תקפו השבוע מטרות איראניות בעיראק ובסוריה, אבל גם הוציאו בסיום התקיפה הודעה תמוהה מהמל"ל האמריקני, באמצעות דוברו ג'ון קירבי. "איננו מבקשים עימות עם איראן. התקיפות נועדו לפגוע ביכולות משמרות המהפכה והארגונים שבהם הם תומכים", הוא אמר, ואז הוסיף משפט חותם שנועד לחזק את הרישא: "המטרה שלנו היא לגרום להפסקת ההתקפות עלינו. איננו מעוניינים במלחמה עם איראן".
מדוע חוזר קירבי על כך שארצות הברית איננה מעוניינת במלחמה עם איראן, ואיך הדבר הולם את המסר שנועדו התקיפות להעביר? "המטרה שלנו היא לגרום להפסקת ההתקפות עלינו", אומר קירבי. לא מזרח תיכון, לא הגמוניה עולמית, לא מחויבות לברית הגנה עם ישראל. פשוט אל תפגעו בנו. האם זו בדלנות, או שמא קריצה מהסוג של אובמה, שראה במפגינים האיראנים "סוגיה פנים-איראנית", לעומת המפגינים המצרים, אנשי האחים המוסלמים, לצדם התייצב אובמה כאשר הציב למובארק אולטימטום (!) והורה לו "לעזוב את השלטון".
ניכר שהאמריקנים מעוניינים בשקט, ובהחזרת הסעודים לשולחן. בניכוי אלמנט הבחירות, השאלה החשובה ביותר, שאינה נשאלת ואינה נידונה, היא לשם מה רוצים האמריקנים שקט?
האם השקט הזמני נועד למיקוד בריצוץ ראש הנחש האיראני, ובכך להביא לשקט אמיתי וארוך טווח במזרח התיכון, לשבירת ציר הרשע העולמי, ולחיזוק שותפותיה במזרח התיכון ואירופה? או שמא מדובר בשקט שמקורו באשליות מסוכנות וקיצוניות שראו באחים המוסלמים את "האביב הערבי", רק שהפעם מדובר באיראן גרעינית ומולבנת, שתאיים ישירות על אירופה ותחזק את ציר ההתנגדות לאמריקה?
הדיון הישראלי צריך להפוך מעיסוק ב"אוסף של זירות", לעיסוק בסוגיה אחת עם נגזרות רבות – הסרת האיום האיראני. עלינו להפסיק לספור כמה ימים למלחמה בעזה, ולהתחיל לספור כמה ימים נותרו לפצצה האיראנית.
התרשלות, שלא לומר הפקרות אמריקנית, בטיפול בנושא האיראני – תעלה לארצות הברית בהגמוניה שלה במזרח התיכון בשלב הראשון, ומיד לאחר מכן גם באירופה ובמעמדה העולמי. אבל מי שישלמו את החשבון ראשונים, יהיו הישראלים והאירופאים.
לא בטוח שמקבלי ההחלטות באירופה מבינים עד כמה דקה הרצפה עליה הם רוקדים. האזרחים שלהם בוודאי בעלטה מוחלטת. ישראל צריכה לסייע בידי מדינות המזרח התיכון ואירופה להסיר את הערפל, ולהתלכד לכדי שותפות שתסייע גם לארצות הברית לקבל החלטות נכונות ומהירות, לפני שהמצב באיראן יהיה חלילה בלתי הפיך. הדרך להצלת העולם המערבי, עוברת בהצלת ישראל.
