אחרי כמעט ארבעה חודשים נשוב השבת הביתה, אלפי לוחמי מילואים. אחרי שנשב לקפה קטן ונסדיר נשימה עם בת הזוג שראויה להצדעה, אתם תשאלו אותנו, ישירות או במבט בעיניים: ניצחתם? תגידו, דוגרי, היה שווה? עמדתם במשימה? התקדמתם אל היעד? כי מהמידע שאנחנו שואבים מהתקשורת, אנחנו מבולבלים וקצת נבוכים.
"לא ניצחנו", אמר לי אמנון, "אנחנו מנצחים". אמנון, קיבוצניק מהעמק, טייס מסוקים בעברו, הוא איש הגון וערכי, שאם הייתי פוגש אותו לפני שנה ברחוב קפלן לא היינו מדמיינים שנשב יחד כעבור חודשים אחדים ונפעיל אש מהאוויר למטרות אויב בלב עזה. אנחנו מנצחים, הוא אומר, כי את המלחמה הזאת אי אפשר להכניס ללוח זמנים קצר ולחפש את תמונת הניצחון. זאת מלחמה שנמשכת ועוד תימשך זמן רב עד להשלמת המשימה. האתגר בהכנעת ארגון טרור שונה בתכלית ממערכה מול מדינה, והיבט החטופים שקרוב ללב כולנו מייצר כללי משחק אחרים שאי אפשר להתעלם מהם.
אנחנו מנצחים כי התגברנו על מחסום הפחד מפני הבוץ העזתי המאיים, על מנהרות התופת שממתינות לנו שם ועל מחסום בלתי עביר לכוחות מתמרנים. אנחנו מנצחים בכך שהגדרנו מטרות ברורות ושלבים בלחימה. לכל לוחם בצה"ל ברורות שתי מטרות המערכה: השמדת חמאס והשבת החטופים. אין מילים גבוהות ואין המצאות חדשות.
שלבי המלחמה הם צעד נבון וחשוב כדי להצליח במלחמה הזו לאורך זמן. דשדוש לא מאורגן עשוי להוביל לתחושת חמיצות בחזית ולמרמור בעורף, ולכן הגדרה מראש של שלבים עם יעדי התקפה רלוונטיים מאפשרת מיצוי משאבים מדויק ויעיל.
הניצחון האחד הוא שצה"ל הצליח לצאת מההלם הראשוני, הגדיר מטרות ברורות והיה נחוש להשיג אותן. הניצחון השני הוא ההתקדמות היומיומית בשטח. מדי יום ממש, לא כגוזמה, אנחנו יוצאים להתקפות על שכונות אויב בחאן־יונס. אנחנו מוצאים פירי מנהרות ומשמידים אותם, מאתרים אמצעי לחימה ומחסלים מחבלים – כך כבר חודשים. בסיומה של התקפה לוחמי ההנדסה הנהדרים שלנו מפוצצים את הבתים שמאיימים מבצעית על מיקומי כוחותינו, וממשיכים הלאה. בזמן שאנו עסוקים במשימתנו, כוחות אחרים של האוגדה פועלים אסטרטגית במקומות אחרים ומתקדמים כדי להביא הישגים גדולים לעם ישראל.
את המערכה נסיים בניצחון ברור, בין שהדרך לשם תהיה ליניארית וארוכה, כמו פאזל עצום שפתרנו עד כה את מחציתו, ובין שהיא תהיה אקספוננציאלית ומהירה, בעזרת שובר שוויון שיכריע את המערכה. כך או כך, נגיע ליעד, נשלים את המשימה.
הניצחון השלישי, החשוב מכולם, הוא הניצחון שלנו פנימה. סמיט הוא סמ"פ אצלנו בגדוד. תל־אביבי, מנכ"ל של קניון יוקרתי בעיר, איש מוכשר ביותר שכבר 15 שנים משרת איתנו יחד במילואים כתף לכתף. השבוע, על קפה שחור בבית בחאן־יונס, הוא אמר לי דבר מדויק: "דוידי, את הניצחון שלנו השגנו בזה שאנחנו פה ביחד".
את השנה שקדמה לשבעה באוקטובר קשה לשכוח. במדינה דמוקרטית המחלוקת היא לגיטימית, והיא חלק מהיכולת לחיות ביחד ולקבל החלטות; אולם השיח העוין ברחובות, השנאה ברשתות החברתיות והאווירה המפולגת שהייתה בינינו – להן אין זכות קיום. אויבי ישראל חיככו ידיהם בהנאה וחשבו שהנה מדינת ישראל קורסת לתוך עצמה. סמיט, ששמו הפרטי הוא בכלל אורי, אמר לי: "ניצחנו אחי, כי אני לא סופר את הניצחון שלי מולם, הם בכלל לא פקטור. חמאס לא מעניין אותי כשאנחנו כאן כולנו, ביחד; עזבנו הכול – קריירה, משפחה, עסקים – ורצנו להציל את האחים שלנו בעוטף עזה".
את המלחמה התחלנו בכפר־עזה ובבארי, ומשם עלינו לחודש וחצי של כוננות בצפון כדי לוודא שנסראללה לא יעלה על דעתו לשחזר טבח דומה בגליל. בדצמבר נכנסנו לחאן־יונס ונשארנו בה למשך חודשיים. וכולנו נשארנו פה יחד. אף אחד לא קם ואמר: די, הספיק לי, אני חוזר הביתה. ניצחנו. אתם שואלים אם ניצחנו. ואני עונה: לא ניצחנו, אנחנו מנצחים. ונמשיך לנצח.
