השבוע נערך סקר, שאם אתם לא מקוראי אתר מקור ראשון כנראה לא שמעתם על תוצאותיו. לפי הסקר, 61 אחוזים מהציבור הישראלי מתנגדים לעצירת המלחמה בעזה לפני מיטוט שלטון חמאס, גם אם משמעות הדבר היא שהחטופים לא יוחזרו. זה נתון מדהים, שלא מסתדר בשום דרך עם הנרטיב והרוח של כלי התקשורת המרכזיים בישראל, ובראשם שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים, 12 ו־13.
כדי לסבר את האוזן, אם הופכים את 61 האחוזים הללו למנדטים, מדובר ב־73 מתוך 120, שבריש גלי ובלי להסתתר מאחורי משפטים מפותלים ודו־משמעיים, מעדיפים, במקרה של התנגשות אינטרסים בין מטרות המלחמה שהציב הקבינט המדיני־ביטחוני, את מיטוט חמאס על פני השבת החטופים מהשבי.
והנה עוד פרט חשוב: מי שערך את הסקר הזה לא היה ארגון ימין עם אג'נדה ברורה בעד המשך המלחמה בכל מחיר, אלא המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). במכון הזה עבדו ועובדים אנשים שלחלוטין לא מזוהים עם הימין הישראלי: עמוס גלעד, מנואל טרכטנברג ותמיר הימן.
עסקת החטופים היא נושא רגיש מאוד, דליק ביותר וחשוב מאין כמותו, שנמצא כרגע בראש סדר העדיפויות הציבורי. זכותו של הציבור להביע את דעתו בנושא, וחשוב מכך – זכותו לדעת מהי המיית הלב הציבורית. וראו זה פלא, הנתון שאנחנו מדברים עליו פשוט נקבר. למעט באתר מקור ראשון, בערוץ 14 ובעוד כמה אזכורים קטנטנים פה ושם, לא ניתן לנתון הזה שום זרקור ומיקוד.
עורכי החדשות שאמורים לתווך לנו את המציאות באופן אובייקטיבי, או לפחות להראות סימנים שהם מעוניינים לעשות את זה, נפנפו את התוצאה הזאת – שאי אפשר לומר שאינה שווה כותרת – ובכך הסתיים העניין. ומה באשר לדעתו של רוב הציבור? היא כנראה פחות חשובה מהדעה השלטת בקונטרול ובקרב העורכים של ערוצי החדשות המרכזיים. הנדסת תודעה על ספידים.
136 החטופים הם אחינו ואחיותינו, וצריך לעשות ככל האפשר במסגרת ההיגיון והביטחון הלאומי כדי לשחררם מהשבי. רוב משפחות החטופים עושות את המתבקש וצועקות את כאבן, וזה ברור ומובן. הבעיה היא שהתקשורת מתמסרת לעמדה הזו, שמתבטאת באופן הקיצוני ביותר בצמד המילים "בכל מחיר".
זאת קריאה לגיטימית ומובנת כשהיא באה ממשפחות חטופים, אבל כשח"כ מיקי לוי אומר בכינוס בבית המחוקקים שלנו, בשמו ובשם סיעתו, "כל מחיר. כל מחיר. כל ה־6,000 (אסירים פלסטינים), הפסקת הלחימה, לא מעניין אותי" – מדובר בהפקרות מוחלטת.
איזה שדר מעביר משפט כזה לחמאס מפי חבר כנסת ישראלי בשם סיעת האופוזיציה הגדולה ביותר? זה נוגד כל היגיון של משא ומתן, ודאי בבזאר האכזרי וצמא הדם של האסלאם המזרח־תיכוני.
מגיע לנו יותר מזה. מגיעה לנו תקשורת הגונה, שמציגה את הדיון באופן שאינו חד־צדדי, שלא מנסה לחנך את הציבור לדעה הרווחת באולפן, בפאנל או בחדר הבקרה.
אף שנושא החטופים והמשך הלחימה או הפסקתה אינו עניין של ימין ושמאל – הוא הופך להיות כזה, ומיד צצה מחדש באופן הגס והבוטה ביותר ההטיה הבלתי נסבלת שמאלה שקיימת בתקשורת המיינסטרים. מלבד זאת נוצר גם חיבור אוטומטי בין דעתך בנושא החטופים והפסקת הלחימה ובין דעתך על נתניהו וממשלתו. מי שרוצה בהמשך הלחימה מוצג כמי שבהכרח תומך בנתניהו, המעוניין כביכול להמשיך את הלחימה עד אין קץ כדי לשמר את ממשלתו ולהרחיק את היום שבו יצטרך לתת דין וחשבון; מנגד, כל מי שרוצה להשיב את החטופים בכל מחיר או במחיר כבד מאוד נתפס כמי שרוצה בהכרח לסלק את נתניהו וממשלתו מהשלטון.
אז הנה, אני מתנדב לשבור את הדיכוטומיה הזו: כבר בשבוע הטבח כתבתי כאן שנתניהו וממשלתו צריכים ללכת הביתה. הייתי מאוהדיו של נתניהו שנים רבות. פעם, לפני כמה שנים, גם כתבתי טור על כך שאני חושש מהיום שבו הוא כבר לא יהיה ראש ממשלה. תומכי נתניהו ומתנגדיו אוהבים להזכיר לי את הטור הזה כשדעתי לא מסתדרת עם דעתם. אבל זהו, חברים, חלפו כמה שנים מאז, ונתניהו הפך בעיניי מנכס לנטל. אחרי 7 באוקטובר, בעיניי פשוט לא ייתכן שהוא ממשיך להנהיג אותנו. לא הוא ולא כל ממשלתו, האחראית לטבח הנורא.
והנה, בכל זאת, אני נגד עסקת חטופים בכל מחיר. ולא רק בכל מחיר, אני נגד עסקת חטופים שתהיה מסוכנת לביטחון אזרחי ישראל.
אין לי יכולת לשרטט את הקו ולהגדיר בדיוק איפה הוא עובר. האם מפתח של חטוף אחד לעשרה מחבלים כן, אבל אחד לעשרים לא? האם רוצחים של פחות מחמישה ישראלים אפשר לשחרר, ויותר מחמישה לא? אין לי מושג. אני מאוד רוצה לראות את כל החטופים חוזרים הביתה. אבל כדי לאפשר לישראלים לשרטט לעצמם את הקווים ולהתנהל בצורה דמוקרטית שמתייחסת לכל הנתונים, כדי שכל אחד ואחת מאיתנו יוכל לגבש דעה משלו בנושא, בשביל זה צריך תקשורת הגונה, שלפחות מביאה לצד האג'נדה הברורה גם נתונים שלא מסתדרים איתה.
נתונים כמו העובדה המדהימה, שנחזור עליה שוב: לפי סקר המכון למחקרי ביטחון לאומי, 61 אחוזים מהציבור הישראלי מתנגדים לעצירת המלחמה לפני מיטוט שלטון חמאס, גם אם משמעות הדבר שהחטופים לא ישובו הביתה. והלוואי שישובו כולם בקרוב.
