"להבחנה בין מה שאמיתי וממשי בעם ובתרבות לבין המדינה הרשמית והממשלה החוקית (הבחנה שממלאת תפקיד מסוים גם בוויכוחים הפוליטיים בישראל, אצל גוש 'אמונים', למשל) היה משקל ומעמד מרכזי בכל הגרסאות האנטישמיות, ובכל הנמקות של הימין הקיצוני באירופה בין שתי מלחמות־עולם".
השוואה זו, בין "גוש אמונים" לימין הקיצוני באירופה קרי, המשטר הנאצי, מופיעה באחרית דבר לספר, "הרהורים בשאלה היהודית – ז'אן פול סארטר", שכתב ב-1978, פרופ' מנחם ברינקר. בכדי להעריך כמה מוחות סטודנטים צעירים, שהיו לימים לפרופסורים, הוא הרעיל, אפשר להיעזר בדברים שנכתבו עליו במכון הרטמן: "עם פטירתו של פרופ' מנחם ברינקר –ההוגה, החוקר והפילוסוף … איבדה התרבות הישראלית את אחד מקולותיה המיוחדים והחשובים".
ברינקר, כמו אלוף פיקוד המרכז אשר העלה מן האוב השבוע את עלילת הדם הנושנה נגד היהודים בדבר חטיפת ילדי הגויים, הוא דתל"ש. את התשובה לשאלה אם יש קשר בן הדברים ניתן למצוא בדברים שכתב זאב ז'בוטינסקי לפני יותר ממאה שנה במאמרו "מתופעות ההווי שלנו", בעניין הטענה כי "עזיבת הדת היהודית אינה כרוכה בעזיבת העם היהודי". "אם אותם הצעירים חושבים כך באמת ובתמים", כתב ז'בוטינסקי, "אינם אלא טועים. עד היום הזה כל שהמיר את דתנו היה עוזב גם לאומיותנו. גדולה מזו: באירופה מקובלת נוסחה כזו: 'הסב מתבולל, האב מומר, הבן אנטישמי'".
מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כׇּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ: אבל; המתנחלים אינם יכולים להמשיך ולהחריש נוכח מסע הדמוניזציה שמתחולל כנגדם. אסור היה לשתוק על "זיהוי התהליכים" של ברינקר לפני 45 שנה ואין הם יכולים לעבור לסדר היום על מעשהו של האלוף פוקס.
ההקרבה של המתנחלים במלחמה זו מעצימה את השנאה אליהם ולא להיפך. למבקשי רעתם אין כל בעיה שהם יילחמו ברצועת עזה עד טיפת דמם האחרונה. דבר נוסף שאינו מייצר אהדה למתנחלים הוא העובדה שלמרות שהם מצויים מאז 'הסכם אוסלו' תחת מתקפת טרור מתמשכת, הם לא נטשו את ביתם. המתנחלים מיישמים, בלי תמריצים וסובסידיות, את התפיסה ששררה במדינה במלחמת השחרור, שאותה ביטא יצחק טבנקין: "המלחמה היא על עצם הקיום… לא פינוי! הפינוי הוא היוצא מן הכלל ולא הכלל. והיה אם מתקרבת החזית, יש להתכונן. לא לפנות את היישוב… עכשיו בכל מקום חזית".
חשוב גם לציין שדווקא בעיצומה של האינתיפאדה השנייה בוטלו ההטבות והקלות המס שניתנו למתנחלים. למרות זאת ההתנחלויות צמחו והתפתחו, ככל שניתן היה למול המכשולים שהציב השמאל באמצעות גרורותיו הממסדיות.
המענה למסע המתוזמר נגד המתנחלים חייב להיות בשינוי התודעה שלהם בציבור הישראלי. זאת ניתן לעשות באמצעות יצירת תדמית שונה בתכלית מזו שהוזרקה לציבור באמצעות תועמלני השמאל. והשעה דוחקת. כמו ש'ההתנתקות' נולדה לאחר 'חומת מגן', כך רעיון ה'מדינה פלשתינאית' עלול להגיע ב'יום שאחרי'.
בניית תדמית חדשה דורשת שינוי בסדרי העדיפויות בקרב המתנחלים. במקום לקדש ולהאדיר רק את הניתור על הגבעות ואת חריש התלם, יש לגוון את אפיקי ההשקעה; הן לתרבות והאומנות והן לאקדמיה. השתלבות כזו דורשת הפניית משאבים לצורך תמיכה במתנחלים אשר יבחרו וישלחו למסלול אקדמי, ע"י הנהגת מועצת יש"ע. או שיצירתם התרבותית תזכה לתמיכה אשר תאפשר לאומנים לאומיים להתקיים בכבוד.
סופרים לאומיים יוכלו להעלות על נס את מפעל החיים ההרואי של המתנחלים באמצעות ספרות יפה שתשזור ברומנים את מסע חייהם. לספרות כזו יכולה להיות השפעה על הציבור במדינה אם המתנחלים יפנימו את חשיבות הספרות, יכבדו את ההשקעה של הסופר וישקיעו מהונם ברכישת יצירתו. התנהלות שכזו תשדר עוצמה ולכידות אשר עליהן יוכלו גלי האיבה והשנאה רק להתנפץ.
