״אחי! תן חיבוק!״, צעקתי אל נהג המתדלקת באל עג׳לין. חוץ מצוות הטנק שלי – הוא היה האדם הראשון שראיתי מזה שלושה ימים. התחבקנו כאילו היינו חברים שנים, ובכלל לא זרים גמורים עם הבדלי גיל די גדולים. ״באתי לעזור לכם!״ הוא אמר, עם חיוך ענק ועיניים בורקות.
לאחר מספר ימים, כשיצאתי הביתה בתום סבב ראשון, קשה וטרגי, כמעט חיבקתי בבכי גם את נהג האוטובוס שבירך אותנו בשובנו עם חיוך מחמם.
בריענון הבא, לאחר הפסקת האש, נשלפתי מהרחוב בחיבוק אחים למנת שווארמה על חשבון הבית. התחושה הייתה טובה, המדינה חוזרת לשגרה.
בסבב השלישי בסג׳עיה, הצנחנים כבר היו עייפים. לאחר שתיקנו במהירות שיא טנק שפרס זחל ואיים לדחות את הריענון החטיבתי שלהם, התחבקנו כולם בהתרגשות, והתחלנו תנועה אל עבר מדינה שידעה כאוס וכאב, אך כעת החלה להרגיש את ניצני השיח העוקצני והעצבני. חוזרים לדקור מכל עבר.
ומאז, ככל שהתפתחה הלחימה בפנים, דיווחי הרדיו מהעולם ״הנורמאלי״ הפכו למאוסים יותר ויותר, ואני בשעות העגולות העדפתי לשבת עם לוחמי הסדיר בבניין מופצץ במרכז חאן יונס, להחליף חוויות ורשמים, לפרגן להם בשיחת טלפון לחברה ולקבל חיבוק תודה.
ובישראל? כבר לא היה עם מי לדבר. מוכר השווארמה, במקום לפרגן במנה, ניצל את ההזדמנות להתלונן על ניהול המלחמה בפני חייל על מדים, בזמן שעל המסך מאחוריו פוליטיקאית צרחה על חבריה למליאה.
חיבוק, לא היה.
היום, אחרי שליש שנה במילואים, התחושה הקשה היא ששום דבר לא השתנה. הפוליטיקאים ועדתם נשארו כמו שהיו, עם ישראל נשאר כשהיה.
כנגדם, יש קומץ של מאות אלפי לוחמים, תומכי לחימה ומשפחותיהם, שהתחילו לחזור מהמילואים לשגרה, כאשר הם יודעים איך נראית המלחמה באמת, ואיך נראית האחווה והרעות שכל כך אוהבים לרצות בישראל, אך פחות יודעים לקיים.
את החיבוק שלי ואת התואר ״אחי״ אני שומר לאותם אנשים, שהיו שם ביחד – כתף לזחל, מתדלקת למכל דלק מתרוקן, מברגה למנוע תקול, ובתוך מציאות אבסורדית יצרו חברה אוטופית.
ולשאר הפוליטיקאים והעם אני מחכה בכיליון עיניים, לרגע בו הם יפסיקו להשתטות, יתעלו לגודל השעה והרוח ויקיימו סוף סוף את המצווה הנכספת – ואהבת לרעך כמוך.
