לא על המורים מוטל עול החינוך, אלא על ההורים

"אחת הבעיות העיקריות במערכת החינוך היא ההורים, התערבות ההורים". כך אמרה מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן־דוד. יש להודות שהורים אכן נוטים להביע דעה בנוגע לחינוך הילדים, מנסים להשפיע על תכני הלימודים, ובאופן כללי מתנהגים כאילו אלו הילדים שלהם, ולא רק חומר גלם לפעילותו התקינה של האיגוד המקצועי. כשההורים מגזימים בהתערבותם זה אכן יכול להיות בעייתי, ומנהל טוב צריך להציב להם גבולות. אך נדמה לי שבאופן בסיסי קשה לראות במעורבות ההורים תופעה שלילית. אין לי עניין לבקר את בן־דוד באופן אישי. לצערי, נראה שגישתה משקפת את המבנה הבסיסי של מערכת החינוך הישראלית. העובדה שהורים רבים אינם רשאים אפילו לבחור באיזה גן או בית ספר ילמדו ילדיהם, מלמדת שנקודת המוצא של המערכת רואה בהורים מטרד מעיק.

אם כבר חושבים בכיוון שהציגה המזכ"לית, שימו לב שלדבריה ההורים הם רק אחת הבעיות העיקריות במערכת החינוך. מימוש עקבי של דרך החשיבה הזו יביא אותנו למסקנה שבעיה חמורה לא פחות מציבים הילדים עצמם, שהם לעיתים קרובות מכשול חמור לפעילותה התקינה של המערכת. הילדים נוטים להשתעמם בשיעורים, אינם להוטים ללמוד, ובאופן כללי – יש להם רצונות משלהם.

מחקרים מלמדים שרוב זמן השיעור מוקדש לטיפול בבעיות משמעת, והכול בגלל התלמידים. לו נשלחו הילדים מבתי הספר לעיסוקים אחרים – הם יכולים, למשל, לעסוק בשפיכת קולה על המקלדת במחשבי העבודה של הוריהם, כמקובל באוגוסט – כל בעיות המשמעת בבית הספר היו נעלמות. ועוד לא דיברנו על ההשתוללות של התלמידים בהפסקות, ועל סבלם של המורים שנאלצים להשגיח עליהם בדקות הללו. אפשר לצפות משר החינוך שמיד לאחר שיגדע את מעורבות ההורים הממאירה, יטפל גם בבעיית הילדים. לו היינו מצליחים להוציא גם את הילדים מתוך מוסדות החינוך, האווירה החינוכית בהם הייתה משתפרת לבלי הכר.

אם כבר הגענו לנקודה זו, נציין שגם המורים משבשים לעיתים את התפקוד החלק של מערכת החינוך. מורים רבים מגדילים ראש, משוחחים עם תלמידים והורים מעבר לשעות עבודתם, עסוקים בלי הרף בשיפור הלמידה, וכל זה בניגוד לנוהלי האיגוד המקצועי. כך הם מציגים באור שלילי את המיעוט השחוק והמתוסכל מבין חבריהם המורים. המורים הרבים שהם מצטיינים ומשקיענים מעוררים בציבור ספקות בנוגע לעיקרי האמונה המוסדיים, למשל: למה אסור לפטר מורים גרועים? מדוע אי אפשר להגדיל את המשכורת למורים מעולים? איך הייתה נראית מערכת החינוך לוּ אפשר היה לתגמל את המורים לפי כישרון, כנהוג בתחומים אחרים, ולא לפי ותק? כל אדם מבין שההרהורים הללו הם בעיה קשה, המערערת את האמון במערכת החינוך העכשווית. יש לקוות שמשרד החינוך יֵדע להיפטר גם מהבעיה הזו, ולהוציא מבתי הספר אף את המורים.

אכן, המהלכים שתיארנו עומדים בסתירה למסורת היהודית. היהדות באופן בסיסי ראתה את החינוך כמצווה המוטלת דווקא על ההורים, בעוד המורים הם שלוחיהם הנאמנים. חז"ל אף קבעו: "קנאת סופרים תרבה חוכמה" (בבא בתרא כא), ועודדו תחרות בין מורים במערכת החינוך, בניגוד חריף לעקרונות היסוד הנאורים של ארגוני המורים בימינו. אין מנוס מלמחוק ממערכת החינוך את המורשת החינוכית של היהדות. למרבה השמחה, דומה שצעד זה לא ידרוש שינוי חריף: ממילא מערכת החינוך הישראלית נטתה מראשיתה להתעלם מהניסיון החינוכי שצבר עַם ישראל, העם המשכיל ביותר בעולם, שלו ההיסטוריה החינוכית העתיקה ביותר והמצליחה ביותר בתולדות העמים.

ב"חיידרים" המיושנים של מזרח אירופה גדלו הרבה יותר גאונים מאשר בבתי הספר החדישים של ישראל, ובכל זאת איש לא חשב שכדאי לבדוק, למשל, איך לימדו בהם את האל"ף־בי"ת. במקום זה, מערכת החינוך תמיד העדיפה להפקיר את תלמידיה לניסויים חדישים בשיטות הוראה מהפכניות והרסניות. מחיקה כוללת של המורשת החינוכית של היהדות לא תדרוש מהפך רדיקלי.

בלי הורים, בלי תלמידים, בלי מורים, בלי מורשת. בעזרת הצעדים הפשוטים הללו היינו יכולים להגיע לאוטופיה החינוכית האידיאלית, שבה היו נותרים במערכת החינוך רק הגורמים המועילים והחינוכיים, שממילא גם היום הם הקובעים באמת: האיגודים המקצועיים של המורים. את כל האנרגיה החינוכית אפשר היה להשקיע אז בדברים החשובים כמו המאבקים המקצועיים בין הסתדרות המורים לארגון המורים, בדיונים פוריים עם פקידי האוצר על שיבוב רטרואקטיבי של קרן הפנסיה לגמלאים שצברו 3.45 גמולי השתלמות לפני 1976, בהיערכות אינסופית לשביתות ארוכות, ובעוד פעילויות פרופסיונליות משובבות נפש.

תאמרו: חלום אוטופי רחוק. אך אנחנו לא עד כדי רחוקים מהחזון הזה. אם תרצו, אין זו אגדה.