עסקת החטופים היא השאלה הבוערת ביותר סביב המלחמה בעזה, אבל מאחוריה ממתינות בתור שתי שאלות כבדות עוד יותר: טיבו של השלטון שישרור בעזה אחרי המלחמה, והשאלה הפלסטינית הרחבה יותר, לגבי עתידם של שטחי יהודה ושומרון. ישראל צריכה להתייחס לשאלה הפלסטינית, העזתית והכללית, על בסיס המתח בין שני עקרונות יסוד: עמידה קשוחה על הצרכים הביטחוניים הקיומיים, לצד נכונות לפשרה בכל מה שאיננו נופל בהגדרה הזו. זאת מתוך הבנה שמעמדה המדיני של ישראל הוא נדבך מהותי באסטרטגיה הביטחונית שלה, ולכן ראוי ללכת לקראת ארה"ב ומדינות המערב בסוגיות שאינן בהכרח צורך ביטחוני קיומי.
בהקשר העזתי פירוש הדבר עמידה איתנה על היעד הראשוני והמרכזי של המלחמה: מיטוט שלטון חמאס, והבטחה שחמאס לא יהיה עוד גורם שלטוני בעזה. המלחמה אינה אלא אמצעי מרכזי להשגת יעד זה, ואם אפשר להשיגו בדרכים אחרות, מה טוב. כך הופכת שאלת היום שאחרי והגורם שישלוט בעזה לשאלה קריטית דווקא מבחינת ישראל. לא טוב שישראל תשלוט בעצמה לאורך זמן ברצועה (בשל סכנת הפגיעה בחיילים והצורך לנהל את חיי התושבים); גם לא טוב שישראל תניח לאחרים לגבש בלעדיה את הסדר ב"יום שאחרי", רק משום שלבנימין נתניהו קשה להעלות את הנושא בפני שותפיו מימין.
ישראל צריכה אפוא לשאוף להסדר שבו מדינות ערביות מתונות – דוגמת סעודיה, האמירויות וכמובן מצרים הגובלת בעזה – יקבלו על עצמן את האחריות על הרצועה. אלא שאין סיכוי שהמדינות הללו יעשו זאת ללא ממשל פלסטיני שיעניק הכשר להתערבותן ברצועה.
לכן, עם כל החשש, ישראל צריכה להסכים לממשל פלסטיני, רצוי כזה שמייצג מנהיגות עזתית מקומית, ובתנאי שהממשל יסכים לקבל על עצמו את ליווי המדינות המתונות, וישתף פעולה עם סיוע מהמערב בשיקום הרצועה בתמורה לתנאים הבאים: פירוז, הימנעות מטרור ומחינוך לשנאת ישראל והיהודים, וכמובן אי מימון פעילות טרור ופעילי טרור. ישראל צריכה לשמור לעצמה, לפחות עד שההסדר יוכיח את עצמו, את הזכות להיות מעורבת באחריות על מעברי הגבול של עזה, מעל ומתחת לקרקע, ואת הזכות לפעול בשטח אם ביטחונה יופר – זכות שקיימת ממילא לפי כל דיני המלחמה.
ההסדר הפלסטיני הכללי צריך להיבנות לפי כללים דומים, כלומר להתמודד עם המתח בין הצורך לא לשלוט על אוכלוסייה פלסטינית, ובין הצורך להבטיח שהשטח שבו ישלטו הפלסטינים לא יסכן את ישראל. זה אומר שהישות הפלסטינית צריכה כמובן להיות מפורזת מכל נשק שאיננו אקדחי שוטריה; לישראל תישמר השליטה בבקעת הירדן, כדי למנוע הברחות מהגבול המזרחי, והזכות להתערב בכל מקרה של בעיה ביטחונית.
לתושבים הישראלים החיים באזורים שישראל לא תספח תינתן האפשרות לבחור בהישארות ביישוביהם – עם אזרחות ישראלית, ועם ערובה ישראלית לביטחונם במקרה של התנכלויות. כמו במודל העזתי, צריך להבטיח שגם ביו"ש יהיו מדינות ערביות מתונות – בעיקר ירדן שרוב אוכלוסייתה פלסטינית ממילא – שיקבלו על עצמן אחריות וערבויות מול האמריקנים, על המתרחש ביו"ש.
ההסדרים הסבוכים האלה אינם פשוטים ליישום, אבל הם עדיפים על החלופות, מימין ומשמאל. הם עדיפים בוודאי על החלופה משמאל, שממשיכה למלמל כאשתקד "מדינה פלסטינית בגבולות 67'"; כאילו האינתיפאדה השנייה ומעללי חמאס ברצועה לא הוכיחו את הבעיה בגישה התמימה ברמה נפשעת שהייתה גלומה בהסכמי אוסלו. הם עדיפים גם על החלופה מימין, שפירושה סיכון אופייה היהודי של ישראל מצד אחד או סיכון אופייה הדמוקרטי ומעמדה המדיני מצד שני.
הטבח בדרום העלה מחדש את הסוגיה הפלסטינית לפסגת ההתעניינות העולמית, והיא לא צפויה לרדת משם בקרוב. לישראל יש הרבה מה להרוויח אם תשתף פעולה עם התהליך (ברית אזורית גדולה מול איראן וקשב לצרכינו הביטחוניים), וממילא גם הרבה מה להפסיד אם לא תעשה זאת. אסור ששיקולים פוליטיים רגעיים, כמו מבנה הקואליציה העכשווי, יכתיבו את מהלכינו בסוגיה האסטרטגית הזו.
