ימים קשים עוברים על העם בישראל. אין צורך לשאול על ההרגשה או הבריאות, הפנים אומרות הכול. אין כמעט מילים לבטא את מה שהלב מרגיש. תחושת חוסר אונים: לפעמים משתקת, ואולי משהו חמור מזה: חוסר תוחלת. בשבועות שאנחנו קוברים בהם עשרות מטובי בנינו המילים כמעט איבדו כל ערך. לצידן של ההרגשות הקשות הללו מתגלים המכתבים, דוגמת זה שהותיר אחריו אלקנה ויזל הי"ד, המפצירים בנו להמשיך בכל הכוח, בלי היסוס. דומה שמעולם לא היה גדול כל כך הפער בין הרוח הנפלאה ששוררת בקרב הלוחמים ובין האווירה ברחוב.
זה לא רק פער במצב הרוח. גם צורת החשיבה על החיים בישראל משנה לאט את הפרדיגמות המוכרות לנו מהעבר הקרוב. רוח רעננה, סולידרית ובוגרת נושבת מלוחמי המילואים בחזית. שם מגלים חיילינו כי אנשי שמאל וימין, דתיים וחילונים, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, יכולים לחיות ביחד באהבה ובהרמוניה. לנוכח השיח הבוטה והמפלג ברשתות החברתיות, בכלי תקשורת מסוימים ובהנהגה הפוליטית, המבקש להחזירנו לימים שקודם שמחת תורה, גם הפער הזה מוסיף לבלבול שקיים בנו. מחד גיסא, קשה להפריז בעוצמות האחווה המתגלה לעינינו. מאידך גיסא, קולות השיסוי שבים להיות חלק בלתי נפרד מהשיח. מהי ישראל האמיתית?
אצל רבים מקנן חשש: מה יקרה ביום שאחרי המלחמה? האם נחזור לפילוג שקדם ל־7 באוקטובר? סביר מאוד שנחזור לסורנו, לברירת המחדל שלנו, ונריב בלי למצוא דרך נכונה לחיים של אהבה בתוך מחלוקת. התופעה הזאת מוכרת לנו מהעבר. גם ואולי במיוחד אחרי הרגעים הגדולים ביותר בתולדות אומתנו ירדנו לשפל חסר תקדים. אחרי הפסגה של קריעת ים סוף ירדנו במהירות לעולם של מסה ומריבה, ואחרי מעמד הר סיני נפלנו בחטא העגל. לתופעות הללו יש מקבילות היסטוריות רבות, ואסור לנו להיות עוד אחת מהן.
מה אפשר וצריך לעשות? סיפור חסידי עתיק יומין מספר על אדם התועה ביער ובאמצע מסעו פוגש אותו אדם אחר, השואלו כיצד מגיעים לעיר הגדולה. עונה לו ההלך: "גם אני בדרכי לעיר הגדולה. אינני יודע את הדרך, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: בדרך שהלכתי בה עד כה – אל תלך. היא לא תוביל אותך לעיר הגדולה". לא בטוח שאנחנו יודעים מהי הדרך לצאת מהמשבר, אבל היא לא יכולה להיות חזרה בצורה כזאת או אחרת על מעשי האתמול, שכן הם לא הובילונו לשום מקום.
כשאנו נזכרים בטבח שמחת תורה וברצון אויבינו לכלותנו, ומנגד בגבורת לוחמינו בלא הבדל ושיוך מגזרי ובצוואתם הרוחנית והמוסרית, זה מחייב אותנו לעשות משהו אחר – משהו שיעניק לכל אחד מאיתנו את ההכרה שאנו אכן ראויים לקורבן הזה.
אז מה כן? ראשית, פוליטיקה של הסכמות ולא של הכרעות. ראינו מה קורה לחברה שנחתמים בה הסכמים ברוב מקרי של ח"כים בודדים. זה נכון לימין וזה נכון לשמאל. לא הסכמי אוסלו ולא הרפורמה המשפטית היו יכולים לעבור כפי שניסו להעבירם, אם היה ברור שבנושאים לאומיים כבדי משקל צריך תהליך עמוק ומורכב של בירור עמדות וניסיון למצוא קו מאחד, לא מתוך רצון להכריע את העמדה הנגדית ולהביסה. אנשים אחים אנחנו, וגם אם אנו לא מסכימים – יש לקבוע את כללי ההכרעה באופן מכבד, המביא בחשבון גם את עמדת הצד שלא זכה לרוב.
שנית, מקבלים אחריות על השיח. הגיע הזמן שנוכל לנהל את הוויכוחים בינינו באופן מכבד. אי אפשר להמשיך במנגינות הישנות של "בוגדים" ו"אנטי־ציונים" או "פשיסטים" ו"יודנאצים". המשתמשים בשפה הזו, כלפי ראשי הצבא או הממשלה או כלפי מגזר כלשהו, חייבים להיות מוקעים מהמרחב הציבורי. אין אנו יכולים להגביל את חופש הביטוי, בהיותנו חברה דמוקרטית, אבל אנו מחויבים להסיר מהמרחב הציבורי את הקולות שמבקשים להתסיס איש באחיו. דיבורים על קונספירציה בצבא, שנשמעים מימין, או האשמות בזילות הנופלים הנאמרות משמאל כלפי הממשלה – אין להם מקום בחברה שיש בה כבוד לשיח. אדם שיש לו טענות חמורות כאלה חייב להוכיחן בטרם יזהם בהן את האוויר הציבורי.
שלישית, עושים – ומפסיקים להתלונן. אי אפשר להסתפק בקיטורים הקבועים בסלון בליל שבת על המצב הקשה, על משבר המנהיגות, על העתיד הלוט בערפל. מפסיקים לדבר ומתחילים לעשות. מסירותם של אנשי המילואים – לא רק מי ששילמו את המחיר הגבוה ביותר, בהקרבת חייהם, אלא גם מי שמקור פרנסתם כמעט התמוטט עליהם, ומי שחיו בתנאים לא תנאים, ומי שהותירו בני משפחה מאחור להתמודד עם החיים לבדם – מחייבת אותנו לעשייה, לקבלת אחריות. אסור להסתפק בדיבור בלבד. אנחנו עם שיודע ליפול ולקום: "כרע שכב כארי, וכלביא מי יקימנו". תורנו עכשיו לקום ולהקים.
הרב דוד סתיו הוא יו"ר ארגון רבני צהר
