דילמות של מוסר בלחימה הן רכיב מרכזי בשגרת חייו של לוחם בצה"ל. יש שיח ער על המגבלות, מה נכון ומה לא נכון בלחימה, מה מותר ומה אסור לעשות בתרחישים שאתה נקלע אליהם כלוחם. המגבלות והנהלים מכתיבים את אופי הלחימה שלנו, והם חתיכת משקולת כבדה לכל לוחם. ממילא, כשנחשפתי לתביעה נגד ישראל בהאג, בטענה שאנחנו מבצעים בעזה רצח עם, כמעט "איבדתי את זה". אני וחבריי ליחידה לחמנו בעזה, ואם רק היינו יודעים שאנחנו משתתפים ברצח עם, היה לנו הרבה פחות מסובך להילחם. כל צעד שעשינו בלחימה היה כרוך בשיקולים הנוגעים לשימוש מוסרי בכוח שיש לנו.
לוחמי צה"ל לומדים על שימוש מוסרי בכוח כבר בהכשרתם, וכך גם בכל תדריך לקראת יציאה לפעילות מבצעית. מחבלי חמאס, לעומת זאת, עוברים על כל חוקי הלחימה. הם מזלזלים בצו המוסרי הבסיסי באופיים ובשיטות הלוחמה שלהם, ואנחנו משלמים את המחיר. פגשנו את זה בכל יום ויום: אנחנו מתאמצים ושוקלים כל צעד כדי לא לפגוע באזרחים, בעוד האויב לא בוחל באמצעים.
חמאס יצר בעזה מציאות שבה הכול כשר במלחמה נגד ישראל. בבתים, במפעלים, בבתי הספר ובמטעים, חמאס מתדלק את העם הפלסטיני בתעמולה מעוותת נגד ישראל. בבתי התושבים מצאנו הוראות הפעלה לפגיעה מיטבית בצה"ל: חוברות הדרכה המלמדות כיצד פוגעים בחייל ציוני, כיצד פוגעים בטנק, כיצד מרכיבים מטען גחון, כיצד מפעילים אר־פי־ג'י. בבתים רבים מצאנו בארונות הבגדים כלי נשק, לא פעם מוחבאים לצד מיטת התינוק או מתחתיה. מטעני החבלה שמצאנו בבתים לא עומדים באף אחת מהמגבלות שאנחנו מחויבים להן בצה"ל. חמאס הפך כמעט כל מפעל תעשייתי לסניף לייצור אמצעי לחימה. בתי הספר המפוארים שביקרנו בהם, כאלו שמתנוססים בחצר שלהם דגלי אונר"א לצד איורים תמימים של ילדים, הכילו אמצעי לחימה, פירי מנהרות וחומרי תעמולה נגד ישראל.
ובכל זאת, ארגון הטרור חמאס זוכה לתמיכה בינלאומית, בעוד אנחנו נשפטים בבית הדין הבינלאומי בהאג. אבסורדי, אבל לא מפתיע. העולם צריך להיעמד למשפט על הכשרת דרכו ושלטונו של חמאס. מבחינת התובעים ותומכיהם הרבים ברחבי העולם הנאור – רהוטה ככל שתהיה לשונם המערבית, מאופקת ככל שתהיה ההפגנה שלהם בקמפוסים הנחשבים ביותר – היה טוב יותר שכולנו נירצח ב־7 באוקטובר בשדרות ובשאר העוטף, ובלבד שלא יידרשו לתמוך במרדף שלנו אחרי המרצחים.
את הניסיון לרצח עם עשה חמאס. ב־7 באוקטובר הוא רדף את תושבי העוטף בניסיון להביא להשמדתם. בשכונה שלי בשדרות עברו המחבלים בית אחר בית, בניסיון מוצהר לשחוט כמה שיותר ישראלים, לרצוח אזרחים חסרי ישע, לחטוף, לאנוס, להצית ולהתעלל בגופות.
הדיונים בהאג לא נפתחו בתביעה נגד חמאס על הפשעים נגד האנושות שעשו בעזה במשך שנים או נגד פשעי השנאה חסרי התקדים שעשו ברחבי הנגב המערבי. שום אצבע מאשימה לא הופנתה למדינות ולארגונים שתמכו במישרין או בעקיפין בהתחזקותו של צבא המוות שבנה חמאס. בהאג תבעו את מדינת ישראל ואת צבא ההגנה לישראל על כך שהצלחנו לשרוד על אף מאמצי הנאצים במהלך שואת הנגב המערבי, והתחלנו בחוצפתנו להגן על עצמנו מפני המרצחים.
אזרחים שפגשנו בעזה התחננו לעזרה ומיררו על הגורל שחמאס גזר עליהם. אין לנו איך לעזור להם, ואנחנו לא יכולים לקבל אחריות על מה שחמאס עולל לרצועה. העולם הוא זה שנדרש לנקות את הנזקים שחמאס חולל בעזה. האו"ם נדרש לקבל אחריות על בתי החולים שחמאס כבש ועל בתי הספר, האמריקנים נדרשים לקבל אחריות על פיזור אמצעי הלחימה ברחובות הרצועה, והדרום־אפריקנים נדרשים לעמוד לצד פליטי המלחמה. אנחנו נמשיך להגן על זכותנו להישאר בחיים במדינה שלנו.
עירן וינטר, שמשרת במילואים בגדס"ר 6310 בחטיבה 16, הוא חבר קיבוץ המחנכים של דרור ישראל בשדרות
