נתחיל מהסוף – אין שום ערך לתמונות מהסרטון בו נראה יחיא סינוואר נע במנהרות יחד עם בני משפחתו. התיעוד שפורסם אמש (ג') הוא ישן עד כדי כך שהרלוונטיות שלו שווה לקליפת שום. מעבר לדרמה שהוא יצר במהדורות החדשות, דרמה שיצרו אותה בעיקר עורכי ומגישי המהדורות, אין באמת שום תועלת בסרטון הזה.
ישראל עוברת ממקום למקום, עושה מאמצים להיכנס לכלל תשתיות התת-קרקע וממשיכה לאסוף מעזה ממצאים רבים שהמטרה שלהם היא לחדד את תמונת המודיעין להמשך הלחימה. הסרטון הזה נמצא כבר לפני שבועיים ובאיחור של שלושה חודשים, ולכן הוא לא באמת מועיל לצה״ל. בפועל צריך להודות: סינוואר, במשחק המוחות המורכב מול אמ״ן ושב״כ, מקדים את צה״ל הגדול בפער.
הגענו למקומות בהם סינוואר שהה מאז תחילת המלחמה – אבל הגענו באיחור. פספסנו אותו בצפון הרצועה, ואז פתחנו עבורו ציר תנועה בחסות עזתים, והוא ידע להשתמש בו היטב כדי לעבור ממקום למקום. סינוואר יודע לקרוא את המוח האנליטי של אנשי אמ״ן טוב יותר מהיכולת של אנשי אמ״ן והשב״כ לקרוא אותו. אבל, וזה אבל גדול – לא לעולם חוסן. ככל שהמלחמה נמשכת, ככל שצה״ל חותר לעימות בתת קרקע, ככל שאנחנו משמידים יותר מנהרות, אנחנו מצמצמים את הפער מול ראש ארגון הטרור וארבעת שותפיו לטבח ה-7 באוקטובר.
אם ישראל לא תעצור, אם צה״ל לא יעצור, המלחמה הזו תניב בסוף את התוצאה שחיכינו לה. הלחץ יגרום לו להיכנע, להיעצר או למות על ידי כוחותינו. כמות התת-קרקע שיכולה לשמש לו כמסתור הולכת ואוזלת, המקומות בהם הוא יכול להתחבא הולכים והופכים לאתגר גדול יותר עבורו, וגם מסלולי הבריחה שלו כבר לא בטוחים. זאת מכיוון שככל שהמלחמה מתקדמת – ישראל מגיעה לבסוף למקומות שסינוואר לא ידע שתגיע אליהם.
קצין בצה״ל, שאירח אותי בעזה בשבועות האחרונים, אמר לי שסינוואר בקיא במה שקורה ברצועה. "לאן שהוא לא הולך", אמר לי הקצין, "יש לו אמצעי צפייה, תצפיתנים, ומחבלים שכל המטרה שלהם זה להניע מידע לכיוונו. הם לא יודעים איפה הוא, אבל יודעים להניע את המידע בשרשרת מסודרת". נראה שהוא לא תמיד מקבל את המידע מיד, לפעמים זה לוקח ימים, אבל בסוף הכל מגיע אליו. ואפילו זה הולך ומתמעט מהסיבה הפשוטה: מספר האנשים שסביבו הולך וקטן, בין היתר כי סינוואר עושה מאמצים להקטין את חשיפתו.
