בבוקר יום רביעי שעבר התבשרתי על נפילתו של חנן דרורי, בן היישוב של ההורים שלי וחבר מהצבא. סיפרתי בפייסבוק ובטוויטר שהוא בן פסגות השלישי שנופל במלחמה, אחרי ששני בוגרי היישוב – עמיחי וייצן וידידיה רזיאל – נפלו יחד בקרבות הבלימה בכרם שלום. והוספתי עוד פרט קטן, שנראה לי מעניין וכואב: עמיחי היה מדריך של ידידיה בבני עקיבא, ידידיה היה מדריך של חנן.
אני תוהה אם הייתי מפרסם את הפוסט הזה אם הייתי יודע לאן הוא יתגלגל. מניח שכן.
הציוץ הפך לשיר, השיר הפך לסיפור
עוד לפני ההלוויה של חנן, ראיתי שכתב יו"ש של אחד מכלי התקשורת הגדולים צייץ גם הוא בטוויטר את הפרט הזה, על שלושה דורות של חניך ומדריך. את הפרט שלח לו חבר שלו, בן פסגות – שכנראה התוודע לסיפור הזה בעקבות הפרסום שלי.
ביום ראשון, כשהגעתי לניחום אבלים בבית משפחת דרורי, חבר סיפר לי שהציוץ שלי הגיע למעגלים רבים. מסתבר ששר בכיר בממשלה פרסם את הסיפור הזה, ועוד כמה דפים פופולריים בפייסבוק ובטוויטר, ובחישוב מהיר הם הביאו את הסיפור למאות אלפי גולשים. באותה שבת גם צור ארליך פרסם בטורו השבועי קטע שיר קצר, בכישרון כדרכו: "וְעַמִּיחַי הִדְרִיךְ אֶת יְדִידְיָהּ / וִידִידְיָהּ הִדְרִיךְ אֶת חָנָן / אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת קְדוֹשֵׁי סְנִיף פְּסָגוֹת / שֶׁשָּׁכַן עָלָיו הֶעָנָן".
אבל את הצעד הרחוק ביותר הלך ראש מחלקת ההדרכה של בני עקיבא, שכתב סיפור שלם (שפורסם בדף הפייסבוק הרשמי של התנועה, יחד עם השיר של צור) בשם "כוחו של מדריך". הסיפור מתאר את המִפְקָד שנערך אחר הצהריים בסניף של מעלה, ובו מתוארים דיונים ארוכים ומרגשים בין הנופלים, שמסכימים בסופו של דבר שמה שגרם לידידיה להילחם הוא דווקא הדוגמה האישית שגילה המדריך שלו, ומה שגרם לחנן לרוץ בין הכדורים הוא הגבורה שראה בתורו אצל המדריך שלו.
אני מודה שהייתי קצת נבוך כשקראתי את זה, ובטח כשידעתי שהקטע נכתב בעקבותיי, אפשר אפילו לומר "באשמתי". אני מבין שכותבי התוכן של התנועה רוצים ללמד את המדריכים שלהם על חשיבות הדוגמה האישית, ועל המקום שמדריך טוב יכול לתפוס אצל החניכים, אבל אין סיבה אמיתית להניח שדווקא הדוגמה האישית של אחד מהם כמדריך גרמה לחניך שלו ללכת בעקבותיו. באופן דומה, כבר שמענו על שלושה נופלים בני כיתה אחת, או על כמה נופלים מקהילה אחת או מאותה שכונה או ישיבת הסדר. אלה מקרים כואבים, שמספרים על המציאות שאנחנו חיים בה, אבל אין בהכרח קשר סיבתי בין נופל לחברו.
עמיחי, ידידיה וחנן היו אנשים בוגרים, שעברו כחניכים בבני עקיבא לפני שנות דור (חנן, הצעיר שבהם, היה בן 26), ולכל אחד מהם היו שישה או שמונה מדריכים לאורך השנים. מאז כל אחד מהם כבר בנה לעצמו חיים עשירים ומלאי עשייה. שלושתם גם מגיעים ממשפחות ערכיות, גדלו בקהילה שרוב בניה מתגייסים לשירות צבאי משמעותי, והיו להם חברים ורבנים ושאר דמויות שיכלו להשפיע עליהם, לא פחות וכנראה הרבה יותר מאותו מדריך שהכירו בכיתה ו'.
כמו לוחמי בר כוכבא
כפי שאתם מבינים, חוש הדיוק שלי התקומם ברגע הראשון כנגד הסיפור הזה. אבל אחר כך חשבתי עוד קצת.
קראתי הרבה סיפורים דמיוניים שנכתבו על דמויות אמיתיות, ובהם הכותבים שמו בפי אנשים מהעבר הקרוב או הרחוק מילים שהם לא בהכרח אמרו, ובמקרים רבים גם כנראה לא היו רוצים לומר. החל בסיפורים מתקופת התנ"ך, דרך סיפורים על התנאים או לוחמי בר כוכבא (ואני לא מדבר פה על עיבוד והנגשה של סיפורי חז"ל, אלא לסיפור שלם שרק מתבסס על הדמויות והתקופה), וכלה בסיפורים על תקופת המחתרות והקמת המדינה. וכמעט אף פעם לא הפריע לי ששמים בפיו של אדם אמיתי מן ההיסטוריה מילים שהוא לא אמר. אף פעם לא דמיינתי את תלמידי רבי עקיבא או את לוחמי מלחמת השחרור מנענעים את הראש בזעף ואומרים: "פחחח זה בכלל לא היה ככה".
מפני שהדמויות האלה הן אמנם אנשים בשר ודם, שהלכו פעם על האדמה הזו, אבל במרוצת הדורות גם הפכו ליותר מזה – לחלק מהנצח, מהאתוס הלאומי. והפן הזה שהם קיבלו, כדמויות בסיפור, נותן אותם בידיים של היוצר, שלוקח כל דמות לכיוון שהוא רוצה ומבין.
מה שמוזר הוא שמדובר הפעם באנשים שאני מכיר (וגם בסיפור שנכתב מהר מאוד, רק יומיים-שלושה אחרי נפילתו של חנן). אבל בזמן מלחמה, בימים שבהם נכתב דף חדש בספרי ההיסטוריה, מסתבר שגם אנשים שאני מכיר הופכים לשורות בדף הזה, כמה עמודים אחרי לוחמי דוד המלך, המכבים, אנשיו של בר כוכבא ולוחמי מלחמת השחרור.
