וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
פסוק אחד תמציתי, המצווה על בניית המשכן, מקפל בתוכו את הכמיהה וגם את המתח והפער הניצבים בבסיס רעיון המשכן. מצד אחד הבקשה לבנות משכן ובית לא־לוהים, מצד שני הכרה כי הכוונה איננה שהאל ישכון בבית חומרי, אלא בתוך כל אחד ואחת בעם ישראל.
המטרה של השראת השכינה בלב בני ישראל תתבטא גם בתיאור שלבי בניית המשכן, המתחילים מהפנים אל החוץ, מהליבה אל המעטפת. תחילה אלה הארון והכרובים, המבטאים את המפגש הבלתי אמצעי פנים מול פנים: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת". הכלים שישלימו את המעגל הפנימי הם השולחן והמנורה, כאשר המילה החוזרת כחוט מקשר בין שלושתם היא "פנים", כמו מהדהדת את המסר של בקשת המפגש הישיר.
הדגשת הקשר הבלתי אמצעי על פני הפולחן התחזקה מאוד לאחר חורבן בית שני ובתקופת הגלות הארוכה. חז"ל ביקשו להמיר את עבודת הקורבנות בעבודה פנימית של תפילה. חכמי הזוהר דרשו את פרטי בניית המשכן כמטאפורות לתפילת היחיד והציבור.
מסוגר בשרעפיו
אחת מן הדרשות הרבות בזוהר העוסקות במשכן, מזהה את החדר של אלישע הנביא, בביתה של האישה השונמית, כסמל למרחב של תפילה ועבודת ה' של יחידים. תיאור החפצים המסודרים בחדרו של אלישע מזכיר את החפצים המהווים את הליבה הפנימית של הקודש. וכך חותם הזוהר (בתרגום מארמית): "אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁאֶת זֶה שָׂם בִּרְצוֹנוֹ לְהַשְׁלִים לְרִבּוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וּלְתַקֵּן עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה זוֹ לְרִבּוֹנוֹ בַּתִּקּוּנִים הַלָּלוּ, אָז וַדַּאי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִהְיֶה אוֹרְחוֹ בְּכָל יוֹם" (זוהר שמות קלג ע"ב).
גם הגמרא יוצרת קשר בין עליית הקיר בביתה של האישה השונמית למעשה בניית המקדש: "ומה שונמית שלא עשתה אלא עליית קיר אחת קטנה עבור הנביא אלישע החיית את בנה, אבי אבא שחפה את ההיכל כולו בכסף ובזהב על אחת כמה וכמה" (ברכות י ע"ב).
ואמנם, עיון בסיפור אלישע והאישה השונמית (מלכים־ב, ד), שחדרו של אלישע הוא מוטיב מרכזי בו, עשוי להאיר כיצד ניתן להשאיל את עקרונות המשכן אל האדם הפרטי, אך גם לחדד את הדילמות והסכנות הקשורות במשכן ובמשרתי ה' בקודש. החדר בעליית הגג מסמל כיצד מרחב פיזי עשוי לסייע לחוויה הפנימית של היחיד, ואולי אף לזמן השראה לנבואה. אלא שמיד לאחר תיאור החדר של אלישע, אנו נוכחים לדעת כיצד ההסתגרות בעליית הגג עלולה ליצור ניתוק בין איש הא־לוהים המסוגר בשרעפיו, ובין בני הבית והעם.
אלישע הנביא אינו מבחין בחסרונה הבולט ובכאבה של האישה השונמית שאין לה ילדים, ומציע להשיב לה טובה על האירוח הנדיב באמצעות ניצול קשריו בשלטון. תגובתה של האישה, "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת", מבטאת ביקורת עדינה על הנביא המסתגר בחדרו ומנותק מצורכי העם. הנתק בין איש הא־לוהים היושב במרחב בית ה' ואינו רגיש למצוקות הנשים, מזכיר את חנה המתפללת לילד ואינה זוכה להכרה על ידי עלי הכהן הגדול היושב במשכן.
גם כאשר אלישע מבחין בחסרונה של האישה השונמית באמצעות משרתו גיחזי ומבקש לסייע לה, הוא לא מניח לה להיכנס אל קודש הקודשים של חדרו: "וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח". גם כאן, תיאור האישה העומדת בפתח מהדהד את סיפורי המשכן בשילה בתקופת עלי, ואת הנשים הצובאות פתח אוהל מועד ואינן זוכות להיכנס פנימה.
ניתוק ותיקון
בהמשך הסיפור מתרחש מותו של הילד. כאשר האישה השונמית מגיעה לבשר לאלישע על מות הילד הוא מופתע, אך אז מתחיל גם תהליך התיקון. האישה השונמית, שצערה העמוק גורם לה לחצות את ההפרדות בינה ובין איש הא־לוהים, נהדפת על ידי משרתו גיחזי. בפעם הראשונה איש הא־לוהים יוצא מניתוקו ונחשף באופן ממשי לצערה: "הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי".
המודעות הרגשית לצער האישה השונמית מזכירה שוב את סיפור עלי וחנה ואת רגע המודעות של עלי לכאבה של חנה, המביא למפנה בסיפור ולבשורת הולדת שמואל. צמד המילים "מרת נפש", המופיע בשני המקומות, משמש כמוטיב משותף.
אותו מרחב שבו התרחש הניתוק הופך למרחב התיקון. אלישע מביא את הילד המת לעליית הגג. תהליך החייאת הילד יחייב מפגש פנים בפנים: "וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו". זהו תיאור שמזכיר מאוד את המפגש בין הכרובים, "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו". מיד לאחר המפגש הישיר מתואר החום השב לבשר הילד, תיקון לחום האנושי שחסר עד עכשיו.
התיקון האנושי, המתקיים דווקא במרחב המיועד לעבודת האל, מבקש לומר כי עבודת המשכן שאין עמה גם מפגש אנושי פנים בפנים, כמוה כגוף ללא נשמה. התפקיד של משרתי ה' במקדש הוא לצקת רגישות אנושית ולהאיר פנים אל כל הבאים אל הקודש. הכרובים בדמות אדם מדגישים שלולא הארת הפנים ההדדית, גם המפגש בין הקב"ה לעם ישראל לא יתרחש.
אף שלא זכינו בדורנו למקדש, המסר שעולה מסיפור אלישע מהדהד גם במרחב הפרטים של עבודת ה'. כל עוד לא תהיה הארת פנים אלא הסתגרות בתוך עליית גג, לא יוכל להתחדש המפגש עם הקב"ה. המפגש פנים מול פנים מתחיל מהיכולת לשבת בתוך העם ולזהות את החוסר והכאב הסמויים מן העין.
