"לֹא הֶאֱמִינָה נַפְשִׁי כִּי מֵת אֶרְאֶךָ": הקינה הארוכה ביותר בעברית

הקינה, שנראה לי כי היא הארוכה ביותר בשפה העברית, מורכבת מ־136 שירים, שכל אחד מהם מכיל שש שורות. השירים שקולים וחרוזים, פורצים אל הקורא במצח נחושה, ללא רתיעה. לפעמים יש תחושה שהנה יצליח המשורר להחזיר את המת אליו; הוא עורך בדמיונו טקסים טרנס־אפוקליפטיים (כמו במילים: "הֲרָרִים וּקְבָרִים כִּי יִקָּרֵעוּ/ כּוֹכָבִים וּרְגָבִים כִּי יִקָּלֵעוּ/ חַי וּמֵתוֹ אוּלַי אָז יִפָּגֵשׁוּ"). אך ככלות הכול אד"ם הכהן, איש תנועת ההשכלה, שיל"ג ראה בו מייסד השירה העברית, אינו יכול להיכנע לתפיסה הדתית המאמינה בתחיית המתים, והוא נותר מהצד השני של המתרס, בעודו נאבק במוות עצמו ככוח אוטונומי.

המשורר יעקב פיכמן העריך את אומץ ליבו של אד"ם הכהן לצאת נגד הרבנים, שטענו כי הוא מוציא את העם לכפירה ולמינוּת. ואולם כמבקרים אחרים הוא חשב ש"אד"ם הכהן אינו יודע היכן נגמרת שירה והיכן מתחילה המלאכה". ובמילים אחרות, השירה היא לעיתים אצלו כלי לחפור בו, להבלטת הסגנון ויפי המילים. נציין כי כמו כל סופרי ההשכלה ומשורריה (מאפו, יל"ג), גם אד"ם הכהן נשען על שפת המקרא.

"הַיֵּשׁ לַעֲשׂוֹת מָה וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי"

בחלקים מסוימים ניתן להשוות את קינתו של אד"ם הכהן לקינות משוררי ימי הביניים. גם שם אנו מוצאים ביטויים מופלגים של אהבת החי למת והזדהות עימו עד כדי ירידה אליו שאולה. כך למשל, שמואל הנגיד מקונן על אחיו: "וְיָרַדְתִּי וְהוֹרַדְתִּיו שְׁאוֹלָה"; ואברהם אבן עזרא מקונן על בנו "וְיָלַדְתִּי לְבֶהָלָה", בהתכוונו לכך שכל חייו מראשית הולדתו של בנו הם אסון, כיוון שהיוו רק מבוא למותו.

עם זאת, אצל אד"ם הכהן הקינות הן רצף לא נגמר של התפרצויות געשיות, והסבל מועבר בתיאור דרמטי המזעזע את הקורא. הוא קורא לסלעי היקום: "הוֹ הַר הָרֶה בֵּן!… וּבְנִי אִם שָׁבִיתָ קַח גַּם יוֹלְדֵהוּ…/ צֵא מִיכָה יוֹסֵף! אֲנִי פֹּה – אָבִיךָ". בהמשך הדיאלוג עונה הבן: "לֹא אוּכַל אָבִי אֲבָנִים לִקְרֹעַ".

מלחמתו של האב אינה רק באבנים, האדמה, אשר לקחו ממנו את בנו בהיותו כה צעיר. המשורר נלחם גם במחלת השחפת שכתוצאה ממנה מת הבן: "נָקָם לוּ אוּכַל הָהּ! נָקָם לָקַחַת/ מִמַּחֲלָה מִמָּוֶת מִבּוֹר מִשַּׁחַת/ מִתּוֹלָע אוֹכֵל בִּבְנִי מַחְמַד עַיִן". הדרמה של ההתנגדות למוות נמשכת בתיאור ריצתו של האב ביערות, באביב או בלילות סערה, בניסיון למצוא את הבן, ובתשובתם של הינשוף וחיות הלילה כי הוא קפא בקבר קר. מושא הפנייה מתחלף: הוא פונה אל כוחות הטבע, אל עצמו, אל בנו, ומדבר אליהם גם בגוף שלישי.

אם בקינות מימי הביניים ניכרת בדרך כלל אצל המשוררים השלמה עם המוות כביטוי לרצון האל ותקווה לנחמה: "מָעוֹן (הכוונה לא־לוהים; ר"א) אֲשֶׁר הַכֹּל בְיָדוֹ/ וְחֶפְצוֹ עוֹשֶׂה בְּכָל יְצוּרָיו/ דַּבֵּר עֲלֵי לֵב אָב נִכְאָב/ יָרֵא שִׁמְךָ מִנְּעוּרָיו" (אבן־עזרא), לא כן בקינה הגדולה הזאת: "שַׁדַי! הַגַּם לִבְנִי אֵלֶּה עוֹלַלְתָּ…/ כָּל אֵלֶּה אֱ־לוֹהִים אֵיךְ לֹא חָשַׁבְתָּ?". לא רק את הא־לוהים, גם את השפה העברית, שהייתה מקור חייו של הבן, הוא מאשים על שלא מנעה את מותו: "וּשְׂפַת קֹדֶשׁ גַּם אַתְּ – אֶשְׁאַל אֵיכָכָה/ בַּפֶּרֶץ לֹא עָמַדְתְּ אָז בִּפְרֹץ כָּכָה/ בִּבְנִי זֶה הַבּוֹנֶה אֶת פִּרְצוֹתַיִךְ/ בַּבֵּן הַבּוֹנֶה וּפָרוּץ גֵּוֵהוּ" (49). גם את עצמו מאשים האב שמא לא עשה הכול כדי להציל את בנו: "אָמַרְתָּ: אָבִי! הַאֵין עוֹד כָּל יֶשַׁע?", "הָהּ! חֵץ שָׁנוּן זֶה תּוֹךְ לִבִּי עוֹדֶנּוּ – הַיֵּשׁ לַעֲשׂוֹת מָה וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי?"

הכעס המוביל את הכאב אצל אד"ם הכהן נובע ממותו המוקדם של הבן, שחלה כאביו בשחפת, אך שלא כמותו לא נרפא ממנה. ארבעה שירים ראשונים במחזור פותחים במניית מספר שנותיו של הבן במותו: "עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁנָה בֵּן לִי אִמַּצְתִּי". לבד מהחזרה על מספר שנותיו הצעירות של הבן (חזרה האופיינית לקינה), הוא מתאר את התאפקותו של הבן שלא רצה להשׁית את כאבו על משפחתו, עד לשיא השיר, שבו מסופר על בכיו, פעם אחת בלבד: "אַךְ לַיְלָה אֶחָד נִגְלוּ מַכְאוֹבֶיךָ/ אָז כִּי הוֹבַלְנוּךָ עַל מִשְׁכָּב/ וּפִתְאֹם עַל פָּנֶיךָ בּוֹ נָפַלְתָּ/ נִשְׁעָן עַל צִדָּיו דּוּמָם עַל כַּפָּיִם/ חַשְנוּ וַנָרֶם רֹאשְׁךָ עַל יָדַיִם/ וּפַלְגֵי מֵי דִּמְעָה לִמְחוֹת הִשְׂכַּלְתָּ// אָז פָּרַץ הַבְּכִי גַּם מִפִּי כֻּלָּנוּ/ בִּסְפוֹק כַּפַּיִם קוֹלֵנוּ נָשָׂאנוּ/ מִיכָה יוֹסֵף בּוֹכֶה!! אֶבֶן נִתֶּכֶת – / חִישׁ הִתְחַזַּקְתָּ וַתּוֹבֵשׁ הַנַּחַל/ הַגֵּו גֵו שָׁפָן הַנֶּפֶשׁ כַּשַּחַל/ וּכְבָר רוֹאִים נַחְנוּ כִּי הִיא הוֹלֶכֶת" (61,60).

גם ניסיונות הריפוי במעיינות המַרפא, במשך שנתיים, שלא הועילו, ומותה של בת נוספת, לוקחים חלק בפואמה הזאת, הלירית, הדרמטית וגם האפית.

ההמשך שנגדע

ויש משהו נוסף שעובר כשתי וערב ביצירה. בקוראנו בה אנו מבינים שהאבל הנורא של האב נובע מתאומות הנפש של שניהם. האב, שנקרא על ידי המשכילים בליטא "מלך המשוררים" ושהלשון העברית הייתה לו משוש חיים, מאבד במותו את ממשיכו – המשורר הלירי הגאון, שבמנגינת שירתו היה יופי טבעי הנוטה למודרניזם.

שלא כאביו, מיכ"ל ידע לשונות אירופיות ותרגם יצירות מפולנית ומגרמנית. תרגומו לפואמה "הריסות טרויה" מתוך "איניאס" של וירגיליוס, לפי תרגומו לגרמנית של שילר, היה בגדר יצירה עברית חדשה. ספרו "שירי בת ציון", שיצא לאור בחייו, עורר את הערכתם של שד"ל ושל יל"ג כאחד. בפואמות המצויות בו על דמויות מהמקרא ומההיסטוריה היהודית ("שלמה וקהלת", "נקמת שמשון", "ר' יהודה הלוי", "יעל וסיסרא", "משה על הר העברים"), כמו גם בתרגומו ל"הריסות טרויה", הוא חושף את הרצון לחיות ואת חרדת המוות שפיעמה בו מול מחלתו המייסרת. לא בכדי כינה פיכמן את המשורר הנאבק בניגוד הנורא בין תשוקה וייאוש – ניגוד אופייני לזרם הרומנטי – "החליל המתוק הראשון של שירתנו החדשה".

גם אביו, אד"ם הכהן, הכיר בכך שבנו חכם וכשרוני ממנו ("כִּי מִנִּי גָּדַלְתָּ", הוא אומר עליו), העריץ אותו ונתן לכך ביטוי בקינתו. הוא מונה את "המתים", היצורים שקמו לתחייה מתוך הספרים של מיכ"ל ורוצים להציל את "בוראם", מיכ"ל, מתוך הקבר. הם קוראים אליו: "הֲגַם אַתָּה לָנוּ?", ומיכ"ל המת עונה להם "אֲנִי עוֹד בַּחַיִּים מַתִּי! /רַק לִתְמֹךְ בִשְׂפַתְכֶם הַמְּעַט חָיִיתִי". המתים מבקשים למסור את הבן לאב כדי שימשוך אותו אחריו לארץ החיים, אבל הוא נכשל. בשורות מדמיעות עין, המתים שואלים את מיכ"ל "וּמִי שָׁם הַחַי – וּמָה לוֹ בֵּינֵינוּ?", ומיכ"ל עונה בהתייחסו לאביו, לאד"ם הכהן: "הוּא אָבִי – נִדְמֶה הוּא מֵעֵת נִדְמֵיתִי" (מת, מאז שאני מת; ר"א)/ "וּשְׁנוֹתַי הֵן אֵלֶּה! בָּהֵן נִהְיֵיתִי/ וְהוּא רָץ אַחֲרַי פֹּה יַעַן… וּלְמַעַן".

במהלך הפואמה כולה כואב האב את גדיעת יצירתו של הבן. על כתבי בנו הוא אומר: "בָּנִים לִבְנִי הֵם וַאֲבִיהֶם אֵינֶנּוּ", ואת עשרים וארבע שנותיו של הבן מכנה האב: "עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סִפְרֵי קֹדֶשׁ הֵמָּה". המושג "חוכמה" המיוחס לבן חוזר שוב ושוב ("כֹּה דֵּעָיו גָּבְהוּ"; "וַתֹאמֶר חָכְמָה: לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ…"). לא מפליא שכמשורר בעצמו, האב חושב שרק הוא יכול להעריך את גודל יצירתו של בנו, אם כי הוא מתאר את האבל של סופרים נוספים ושל הקהילה כולה.

באגרופים ספרותיים חשופים נלחם אד"ם הכהן בכל האויבים המיתולוגיים שלא מנעו את מות בנו. אין כמעט סוף לשמות שבהם הוא מכנה את המוות של בנו: איד, פיד, רצח, משפט, צרה… הפואמה מסתיימת בקללה שמטיח אד"ם הכהן במוות: "יוֹם יִכֶל מָוֶת יוֹם קִצּוֹ יוֹפִיעַ/ יוּשַׂם בִּכְלוּא וִיעֻנֶּה בִּכְאֵב רֶצַח/ יִשָּׂא שֹׁד כִּבְנִי פִּידוֹ יְשִׂיגֶנּוּ/ כִּלָיוֹן וּדְוָי זֶה אֶל זֶה יִדְפֶנּוּ/ עַד יוֹמוֹ יָבוֹא וִיבֻלַּע לָנֶצַח".

ולסיום, הערה לא ספרותית: את כתביו של אד"ם הכהן ושל בנו מיכ"ל אין להשיג היום, אפילו בספריות עירוניות. אבל יש אתר אחד, "פרויקט בן יהודה", שבו כל אחד יכול לקוראם בקלות, כמו עוד יצירות רבות מספור של הספרות העברית לדורותיה. אוצרות אלה היו נגנזים ונעלמים מן העין, אילולא מאמציהם של המתנדבים שעמלים להקליד אותם. מגיעה להם תודה והוקרה גדולה.