המלחמה הנוכחית קירבה בין המחנות הפוליטיים בישראל. כשלוחמים כתף אל כתף בשדה הקרב, חלק מהמחלוקות מיטשטשות. אך לצד הרגיעה הזמנית מתבלטים גם הפערים הגדולים: חצי עם שואל את עצמו כיצד ייתכן שישנם אנשים הסבורים שהשבת החטופים לבדה יכולה להיות מטרת הלחימה, ואינם מסוגלים להציב מטרה זו לצד המטרות הכלליות של הניצחון במלחמה. חצי עם אחר שואל את עצמו כיצד ייתכן שיש מי שמוכנים "להפקיר" 134 חטופים בידי אנשי חמאס, בלי לעשות כל מה שניתן להצילם. הפערים הללו קוראים לנו להתבונן קצת יותר לעומק כיצד אנחנו, כבני אדם, חושבים.
אנשים שונים חושבים באופן שונה. הוגים רבים ניסחו את הפערים בין שתי צורות החשיבה המרכזיות המפרידות בין בני האדם. אפשר להדגים זאת בהסתכלות על שניים מגדולי ההוגים היוונים כבר לפני 2,500 שנים: אריסטו ואפלטון. החשיבה של אפלטון היא דדוקטיבית, כלומר גוזרת מסקנות מן הכלל אל הפרט, או כפי שקוראים לזה היום – "מלמעלה למטה". היא מניחה שישנם כללים, חוקים, נורמות וערכים בסיסיים ומוסכמים, וגוזרת מהם התנהגויות ומסקנות. אריסטו, לעומת זאת, חשב באופן אינדוקטיבי, "מלמטה למעלה". כלומר המסקנות האופרטיביות נגזרות מתוך התבוננות בעולם, בקיים.
בהכללה גסה ניתן לומר שהחשיבה של השמאל, בארץ ובעולם, היא אפלטונית, בעוד החשיבה של הימין היא אריסטוטלית. בספרו "עימות בין השקפות" (ראה אור בעברית בהוצאת שלם) מחדד תומס סואל, כלכלן ופילוסוף פוליטי אמריקאי, את החלוקה הזו, ומגדיר את החשיבה של מה שקרוי בדרך־כלל שמאל כ"חשיבה לא גדורה", כלומר כזו שאינה מוגדרת ומגודרת על ידי המציאות אלא נגזרת מרעיונות מופשטים, ואת השיטה המכונה ימנית כ"חשיבה גדורה" – כלומר כזו שנגזרת מהתבוננות בנעשה בעולם הזה על גבולותיו.
בפרקי ספרו מדגים סואל כיצד הפערים הללו באים לידי ביטוי בכלכלה, במשפט, בענייני מלחמה ושלום ובעוד מגוון נושאים. בשורות הבאות אנסה להסביר כיצד צורות החשיבה השונות הללו הביאו אותנו לדעתי עד הלום, וכיצד אפשר להתחיל בתיקון.
המזרח התיכון החדש
השמאל ממותג, בארץ ובעולם, כמוסרי והומני יותר. זוהי נגזרת ישירה משיטת החשיבה שגוזרת את ה"אני מאמין" הפוליטי מהסתכלות על העולם בצורתו המתוקנת, כפי שהוא אמור להיות, עולם אוטופי ומושלם. דרך החשיבה הזו יוצאת מנקודת הנחה שהאדם נולד ישר, שהוא טוב ביסודו ושהרצונות שלו טובים, ורק תקלות העולם וקשיי החיים הם שלקחו אותו למקומות לא נכונים. אם רק נזכיר לאדם את הטוב החבוי בו ונספק לו תנאים מתאימים, הוא יחזור מיד לדרך הישר. לכן השמאל מציע תמיד רעיונות מוסריים ונעלים; הוא חותר לשלום ולכלכלה שוויונית הדואגת לשכבות החלשות, עוסק בצמחונות, בזכויות אדם ועוד.
הימין מתקשה להתמודד עם טענות השמאל, שכן כאשר הוא עושה זאת הוא מואשם תדיר בהיותו שוחר מלחמה, פנאט או מיזוגן. כשאתה ממקם את עצמך כמתנגד לשלום, לזכויות אדם או לחלוקה שוויונית, קל להציג אותך כמי שהוא לא רק טועה, אלא כ"אדם רע", חסר חמלה ומוסר, חובב מלחמות או חזיר קפיטליסטי. חשוב לציין כי ביסוד הדברים לא מדובר במניפולציה חיצונית בלבד אלא בנטייה מוסרית אמיתית, חשובה ומשמעותית, שפעמים רבות אכן מקדמת את העולם ולוקחת אותו למקומות טובים. אכן, במקרים רבים אחרים היא מאבדת פוקוס ומתפרצת באופן מוגזם, ועדיין, שיטת החשיבה שמציבה לנגד עיניה תבנית אידיאליסטית ואידיאולוגית שאליה יש לחתור ומתוך כך לתקן עולם – קידמה את העולם פעמים רבות במהלכו ההיסטורי.
רבים מהאירועים הפוליטיים והמדיניים החשובים שקרו במזרח התיכון בעשורים האחרונים נבעו מדרך החשיבה הזו. דוגמה טובה לכך היא הסכמי אוסלו, אשר ביטאו רעיון וחזון שהגה שמעון פרס – "המזרח התיכון החדש". פרס האמין ביכולתו של החזון להלהיב את ההמונים ולשנות את המציאות. תומס סואל מסביר כי שיטת החשיבה הבלתי גדורה רואה הסכמים וחוזים כמשהו שאמור לכונן מציאות חדשה. הסכמי אוסלו, שנחתמו בין מדינת ישראל לארגון טרור וכללו מסירת טריטוריה, מתן כלי־נשק ויצירת כוח שיטור זר וקרוב, התבססו על האמונה שהמציאות תתיישר על פי החזון.
דוגמה נוספת לחזון שהוצב כיעד ושממנו ניסו לגזור מסקנות אופרטיביות מרחיקות לכת, היא שאיפתם של האמריקאים לכונן ממשלים דמוקרטיים במדינות שונות במזרח התיכון. האמריקאים האמינו שאם רק ייתנו לרעיון הגדול והחשוב של דמוקרטיה להופיע, הוא יסחף אחריו את עמי האזור. כך הם ניסו לכונן דמוקרטיה בעירק ובמדינות נוספות, אך הדוגמה החשובה ביותר מבחינתנו היא הלחצים העזים שהפעילה ארה"ב על הפלסטינים ועל הישראלים בשנת 2006, לערוך בחירות ברצועת עזה. בעקבות הבחירות הללו השתלט חמאס על הרצועה ודחק את הרשות הפלסטינית, שהאמריקאים דווקא רצו לחזק. השאיפה האידיאליסטית לכינון דמוקרטיה חוללה פועל פגיעה אנושה בפלסטינים ובישראלים, העלתה לשלטון משטר אסלאמי לא דמוקרטי בעליל, וסיכלה את מטרותיה של ארה"ב. אז אולי לא תמיד דמוקרטיה היא הפתרון המיידי המוצלח?
כאשר ניסיונות להפוך חזון אוטופי לתוכנית אופרטיבית כושלים, אנו מדברים על קונספציה. מהותה של הקונספציה היא הצבת תפיסת העולם במרכז, והזזת המציאות הממשית לשוליים. כשזה עובד – זה נפלא; כשזה נכשל – יש לנו תפיסת עולם, שקורסת בקול גדול. גם האמונה שלפיה פרנסה, עבודה וחיים חומריים טובים ישברו את תפיסת העולם הדתית של חמאס היא קונספציה שממנה נגזרו השלכות מרחיקות לכת כמו העברת מזוודות כסף, היתרי עבודה ומשאיות מלאות בבטון ומלט. אנשי הקונספציה האמינו שהבטון ישמש לבניית מפעלים ומבני ציבור לרווחת הכלל, כמקובל בעולם המערבי, וסירבו לראות שהכסף יורד במדרגות לולייניות אל מעמקי האדמה ובונה שם מנהרות טרור.
גם הימין כשל
שיטת החשיבה האריסטוטלית, או ה"גדורה" בלשונו של סואל, בנויה על יסודות אחרים. הנחת העבודה שלה רומנטית הרבה פחות. היא מכירה בכך ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", ואיננה עוסקת במחשבות על איך העולם צריך להיראות, אלא מתבוננת על מה שקיים כעת במציאות ומה המקסימום שאפשר להפיק ממנה, בהתחשב בכל המגבלות. לדוגמה, אם אמרנו שהשמאל רואה בחוזים והסכמים מסמכים שאמורים לכונן מציאות חדשה, הימין מסתכל על הסכמים ככאלה שאמורים לשקף מציאות קיימת.
כלומר, בחשיבה הבלתי־גדורה עושים הסכמים עם אויבים ומקווים לטוב. בחשיבה הגדורה, השמרנית, הסכם עושים בסיום מלחמה, לאחר שניצחת או אחרי יצירת מאזן הרתעה משמעותי, כך שההסכם מנציח ומשקף עליונות אמיתית שהתבססה במציאות.
החשיבה ה"גדורה" מתבוננת בקיים ועובדת איתו בלבד. בזמן חתימת הסכמי אוסלו טען הימין ש"אם זה נראה כמו טרוריסט, מדבר כמו טרוריסט ומסרב לוותר על האמנה הטרוריסטית – אז מה שנקבל זה טרור". הוא צדק. הימין טוב יותר בלקרוא את המציאות. כשהימין רואה אקדח במערכה הראשונה הוא מניח שהוא יירה בהמשך הדרך, ולא שהוא יהפוך ל"אקדח של שלום". הוא חשדני יותר, מפוכח יותר וריאלי יותר. הוא לא נוהה אחרי אוטופיות אלא מזהה את המציאות.
אם נתבונן על המאבק הגדול שהתרחש פה בשנה החולפת בנוגע למערכת המשפט, נוכל לזהות גם בו את אותם יסודות. שיטת העולם הלא־גדורה מאמינה כי מלוא כל הארץ משפט. היא מאמינה שישנם "אנשים סבירים" ו"ציבור נאור", וכי יש לפסוק ולאכוף את המציאות על פי העקרונות הנעלים שקובעת חבורה מצומצמת של מי שמבינים טוב יותר מההמון הנבער. הימין, לעומת זאת, מעדיף מערכת משפט ריאלית הרבה יותר, שמבקשת להסדיר רק את מקרי הקצה שבהם ההתנהגות האנושית הופכת לפשיעה. לדידה של התפיסה הריאלית, מטרת מערכת המשפט היא לא לקבוע מה סביר אלא מה אסור ומותר. זו חלוקה גסה הרבה יותר, שדורשת הרבה פחות התערבות משפטית.
לעיתים, גם בעלי חשיבה גדורה ושמרנית נופלים ושוגים בקונספציות. העברות הכספים והשארת שלטון חמאס בעזה על כנו היו מדיניות משותפת לשמאל ולחלקים גדולים בימין. במקום להסתכל על הצד השני הסתכלנו על עצמנו, וציפינו שהצד השני יפעל באותה דרך. הכרנו את עצמנו כאוהבי שקט, שמוכנים לשלם מחירים גדולים בתמורה לרגיעה ביטחונית ולפריחה כלכלית, וקיווינו שזהו הטבע האנושי ושכך ינהגו גם הפלסטינים. חשבנו שזו לא אוטופיה אלא ריאליה. אך האמת צריכה להיאמר: גם הימין התבדה.
אם נחזור למחלוקת היסודית שתיארנו, נוכל לזהות אותה גם בשורשי היחס לסוגיית החטופים: מי שמאמין בטוּב האדם (ובעיקר אם הוא מורגל בעולם שבו האדם הוא המרכז) – ירצה להאמין שאפשר לפתור עכשיו את סוגיית החטופים, וש"תמיד נוכל לחזור לחסל את חמאס". אך מי שמורגל בחשיבה סקפטית ומציאותית יותר, המתבססת על עובדות־עבר ולא על חזון־עתיד – יחשוש יותר מההשלכות הרות האסון שעלולות להיות למהלך של שחרור מחבלים על עתידה של מדינת ישראל, ויתקשה להאמין שבהקשר הזה מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
לסיכום, השמאל טוב יותר בלנסח את המציאות של "לעתיד לבוא", אך הימין מבין טוב יותר ב"כאן ועכשיו". אולי משום כך השמאל נוטה לאמץ את המילה "עכשיו" אל תוך שאיפותיו השונות. הוא מבקש לכונן באופן מיידי את חזונו, ללא התחשבות במגבלות המציאות. לפיכך יש לבחון תמיד את הצעותיו ולדלות מהם שביבי חזון שאותם יש ליישם. פעמים רבות אורותיו הם "אורות דתוהו" שאותם יש לשים בתוך "כלים דתיקון", כלים שרק החשיבה השמרנית והגדורה יודעת לספק.
ללמוד מהפלסטינים
המציאות מורכבת והעולם אינו דיכוטומי, ובכל זאת דומני שבהסברה הזו יש ממש. העולם זקוק לשתי צורות החשיבה הללו. הנביא ישעיהו מציג חזון גדול ואוטופי, ולעומתו ירמיהו מציג תוכנית מדינית ריאלית ואופרטיבית. משיח בן דוד מגלם רעיון של מציאות מושלמת, ואילו משיח בן יוסף מכונן אותו דרך פיתולי וקשיי העולם הזה. אי אפשר לעם ללא חזון, ואי אפשר ללא הריאליה. מאורעות השנה האחרונה הוכיחו לכולנו שאי אפשר לזה בלי זה, ושלא נכון למתוח את החבל בין ימין לשמאל. צריך לדעת לעבוד יחד, וליהנות מהיתרונות הגלומים בשתי דרכי החשיבה. האתגר הוא לדעת מתי הוא זמן חזון ומתי זמן מציאות. לכל זמן ועת לכל חפץ. זה גם האתגר שאיתו אנו מתמודדים בימים אלו, כשאנו נדרשים לבחור אסטרטגיה למלחמה הקשה שאנו מצויים בתוכה.
בעיניי, הדבר הנכון לעשות בבואנו לבחור את אסטרטגיית הלחימה הוא להבין כיצד חושבים האויבים שלנו. נדמה שהתשובה לכך פשוטה למדי. לפלסטינים יש חזון מכונן שמנחה אותם: הג'יהאד וחיסולה של מדינת ישראל, אבל יש להם גם סבלנות רבה. הם מאמינים שכשהאויב מרים את הראש, מותר לך להוריד את הראש לתקופה מסוימת. הם מאמינים שמותר לשקר ולרמות בדרך להשגת המטרה, ומאמינים בהתקדמות איטית אל היעד, עקב בצד אגודל. לכן כשנותנים להם "הסכם שלום" הכולל שטחים, נשק ומשטרה – הם לוקחים. כשנותנים להם להשתלט על רצועת עזה – הם לוקחים. כשנותנים להם בחירות דמוקרטיות – הם זורמים, וכשנותנים להם בטון, מלט ומזוודות כסף – הם חופרים.
הפלסטינים מתבוננים במציאות הריאלית ולא נותנים לאוטופיה לבלבל אותם. הם קוראים את המפה, רואים ש"ההתנגדות" הביאה לנסיגה מלבנון – ולפיכך מחזקים את יכולות "ההתנגדות" הצבאית שלהם. הם רואים שכמה פצמ"רים הסיגו את צה"ל ואת כל תושבי חבל עזה היהודים, אז הם משכללים את יכולות הטילים שלהם. הם מתבוננים במציאות וגוזרים את התוכנית האופרטיבית, בסבלנות רבה. את זה, כך נראה לי, אנחנו צריכים ללמוד מהם.
אנחנו רחוקים ממצב של "וכתתו חרבותם לאתים", אלא חיים במציאות שבה כל העולם משחיז את נשקו ומתכונן לקרב. המולת המלחמה נשמעת מכל עבר, בארץ ובעולם. בתקופה כזו חייבים לחיות במציאות הריאלית. התוכניות האופרטיביות של מדינת ישראל חייבות להיגזר מראייה קרה ומפוכחת שמבינה את מאזן הכוחות הריאלי ופועלת בהתאם לאינטרס הצר שלה, ולא מתוך אמונה בחזון גדול ואוטופי, אפילו אם הוא מונחה על ידי אנשים חכמים ונבונים מתוכנו, או בקרב ידידותינו בעולם המערבי.
השמאל מאמין בהסתכלות על הכוונות ובחיפוש כוונות טובות. הימין מסתכל על היכולות, ועל מי שעומד מאחורי כוונת הרובה. מה שאנחנו צריכים כעת הוא לא עוד קונספציות וחזונות שווא אלא מבט ישר על המציאות, כואבת ככל שתהיה. גם אם אנשי הימין יואשמו כבלתי מוסריים, עליהם לזכור כי הכוונות הטובות הביאו אותנו אל מלחמה נוראה. ודווקא המלחמה הנוראה הזו, שאותה יש להמשיך עד לניצחון, עד רדתה, היא שתביא בסופה, בעזרת ה', ריפוי ושקט.
