קריאת צמד הנובלות "הצחוק האדום, עול המלחמה" אינה מאפשרת טיפה אחת של אסקפיזם. הקריאה מטיחה בפניך את כל זוועותיה של המלחמה. סיוטיה נחווים כמו סחרור תמידי של מכת שמש שמכה על הראש ללא רחמים וגורמת לערפול ולעלפון. אף שמדובר בתיאורים קשים, הכתיבה העזה של אנדרייב לופתת ומושכת פנימה לתוך הסיפור, שרבים מתיאוריו עוסקים ברוע שרירותי וחלקם אינם יכולים שלא להזכיר את טבח שבעה באוקטובר:
"…וצל שחור חסר צורה שקם מעל העולם, הציץ בזהירות בדלת הפתוחה, והזקן המטורף צעק, ונשא מעלה את ידיו: 'מי אמר שאסור לרצוח, לשרוף ולבזוז? אנחנו נרצח, נבזוז ונשרוף. כנופיה עליזה חסרת דאגות של גיבורי חיל – אנחנו נהרוס הכול: את המבנים שלהם, את האוניברסיטאות שלהם ואת המוזיאונים; אנחנו החבר'ה העליזים, מלאים באש הצחוק – נרקוד על ההריסות…".
החלק הראשון של הנובלה "הצחוק האדום" מגולל את חייו של חייל בשדות הקטל. לאחר שהוא נפצע ומאבד את רגליו, הוא חוזר הביתה למשפחתו ומנסה לכתוב ללא הצלחה. הוא משתוקק לכתוב יצירה שתשאיר שרֶטֶת בדפי ההיסטוריה, אבל כל מה שהוא מצליח להוציא מתחת ידיו הן חריטות מבולבלות בנוצה יבשה. בחלקה השני של הנובלה, אחיו של החייל מתעד את מציאות המלחמה שסביבו ומשתגע בעקבות הזיכרונות של אחיו הפצוע. בשני חלקי הנובלה אין אזכורים של זמן ומקום ספציפיים, והיא מעין אלגוריה כאובה למלחמה בכלל.
לעומת זאת, הנובלה "עול המלחמה" נכתבה ב־1914, והיא נטועה בפטרבורג בתקופת מלחמת העולם הראשונה. העלילה מגוללת את סיפור חייו של פקיד בורגני שכל רצונו להמשיך לחיות את חייו השלווים עם ילדיו ואשתו האהובה. בתחילת הנובלה, הגיבור הוא אדם מאושר ומסופק מחייו: "אתחיל בהודאה חשובה: בתוך האומללות הכללית אני אדם מאושר ללא בושה!". חייו משתנים ללא הכר עם פרוץ המלחמה. תיעוד חייו ביומנו האישי משמש עבורו מפלט ועוזר לו לשמור על שפיות במציאות שהולכת וסוגרת עליו. את "עול המלחמה" אפשר לקרוא גם כמשל על התמוטטות החברה האזרחית בעיתות מלחמה, משום שהנובלה מתארת בדיוק מצמרר כיצד תוצאותיה מחלחלות גם בעורף, בבתים ובמשפחות.
בהתחלה הוא עוד אומר: "בסדר, אז יש מלחמה – מובן שזה לא עניין משמח ולא סיבה למחוא כפיים, אך כל העסק בכל זאת די פשוט ומתורגל… הרי לא מזמן הייתה אפילו ההיא היפנית. לא? הנה גם עכשיו, כשכבר נערכים קרבות עקובים מדם, איני חש שום פחד מיוחד, אני חי כמו שחייתי קודם: עובד, מתארח אצל אנשים ואף הולך לתיאטרון או לבית קולנוע וכלל איני רואה שינויים גדולים בחיי…". אך ככל שנוקף הזמן צרותיו מתרבות: הוא מפוטר מעבודתו, ואט־אט יורד בסולם החברתי ונסחף לחיי הסתרה, בטלה ושוטטות. הפיטורים, יחד עם אסונות שמתרגשים עליו בצל המלחמה גורמים לו לאבד משמעות בחייו.
הנובלה הזכירה לי את הנובלה המפורסמת "מותו של איוואן איליץ'" שכתב טולסטוי ב־1886. מתוארת בה הידרדרותו הגופנית והרגשית של משפטן שחלה במחלה חשוכת מרפא, עד לגילוי שכל חייו היו חיי שקר. נפשו המעונה של איוואן איליץ' נגאלת, ברוח הרעיונות הנוצריים, באמצעות הכאב והייסורים. בעקבות הסבל הרב, המשפטן מתפכח ומבחין בנרקיסיזם שלו. בנובלה "עול המלחמה", הייסורים שמתרגשים על הגיבור מסייעים לו להתמרק מרגשות האשמה שתוקפים אותו בשל העובדה שאינו מוצא דרך לתרום למאמץ הלאומי המלחמתי, ובעקבות הגילוי שהוא עצמו סוג של עול על החברה. רק לאחר שהוא מתקלף ממסכותיו, חווה ייסורים עמוקים ומתנער מניכורו, הוא מסוגל לחוות את עול המלחמה שבחוץ ללא ריחוק, ולחוש הזדהות ואמפתיה.
"כולם נראו לו דומים לשיכורים"
את שתי הנובלות האנטי־מלחמתיות כתב אנדרייב בזמן אמת. אחת מסופרת מנקודת המבט של חייל מהחזית והאחרת מנקודת מבט של אזרח מהעורף, ועל כן הן משלימות זו את זו במובן מסוים. סגנונית הן שונות לגמרי. בעוד הנובלה "הצחוק האדום" מלאה בבעתה ובפאתוס, "עול המלחמה" היא נובלה מפוכחת בטון מריר.
סיפור כתיבתן מעיד על השינוי שחל בעמדותיו של המחבר. אנדרייב כתב את "הצחוק האדום" ב־1904, כשעמדתו האנטי־מלחמתית הייתה ברורה ונחרצת. הוא כתב את הנובלה מתוך שאיפה אידיאליסטית להשפיע על המציאות ולהפסיק את המלחמה. עשר שנים אחר כך, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היה אנדרייב בעד המלחמה, ואפילו כתב טור בעיתון שצידד בה. את "עול המלחמה" הוא כתב מתוך עמדה שמשלימה עם מציאות המלחמה, ורצון לתעד בכתיבה ריאליסטית את השלכותיה.
אנדרייב נודע כאדם בעל מזג סוער, ספונטני והפכפך מבחינה פוליטית. הוא פרסם שני רומנים, מחזות ונובלות, וכתב בסגנון מגוון. נטייתו הטבעית הייתה אל הגרוטסקי והפנטסטי (הרומן הסאטירי "יומן השטן", שמתאר את ביקורו של השטן בעולמנו, הוא דוגמה מובהקת לכך). בזכות ידידותו עם הסופר מקסים גורקי – מי שנחשב לאחד מגדולי הסופרים הסוציאל־ריאליסטים של אותה תקופה – עבר אנדרייב לכתוב בסגנון ריאליסטי. עם זאת, אפילו סיפוריו הריאליסטיים מרמזים תמיד על קיומה של מציאות אפלה וקודרת יותר, שהיא מעבר לשגרת היום־יום המצויה.
הצחוק האדום למשל הוא כינוי לצחוק האבסורדי, החמקמק, הנשנק ואחוז הטירוף של החיילים בקרב, השיכורים מאימה ומפחד, אבל בה בעת הוא גם תיאור כללי יותר של הלך הרוח הרגשי הקודח בזמן מלחמה: "באופן כללי, כולם נראו לו דומים לשיכורים: אחדים ניבלו את הפה נורא. אחרים צחקו כשחוט התיל תפס אותם ביד או ברגל ובו ברגע מתו … כן, הם שרו – והכול סביב היה אדום מדם. השמיים עצמם נדמו אדומים, ואפשר היה לחשוב שאירע אסון כלשהו ביקום, איזה שינוי מוזר והיעלמותם של צבעים; נעלמו התכלת והירוק וצבעים רגילים ושקטים אחרים, והשמש נדלקה בזיקוק אש אדום. 'הצחוק האדום', אמרתי".
הכתיבה כתרפיה וכשחרור
במספר עמודים צנום מצליחה הנובלה לתאר תהליך פסיכולוגי מורכב. היא עוקבת אחר מטוטלת הרגשות של הגיבור ואינה מחמיצה שום תחנה חשובה בדרך: מאדם שחי בעיוורון ובהכחשה גדולה לאסון שמתרחש סביבו (עד כדי כך שאפילו מתח ביקורת קטנונית על אשתו שהזניחה את הטיפול בבני ביתה לטובת סיוע והתנדבות בבית חולים), אדם מנותק שהמשיך בשגרת יומו הרגילה כאשר סביבו רעמו התותחים, לאדם שער לאסון שהתרגש על עמו ועל משפחתו. התפכחותו מובילה להכרה במציאות: "וחלף זעמי, ושוב אני מרגיש עצב וצער, ושוב זולגות דמעותיי בשקט. את מי אקלל, את מי אשפוט, כשכולנו כאלה אומללים! אני רואה את הסבל המשותף, רואה את הידיים המושטות…".
גיבוריהם של שתי הנובלות לא רק חווים את המלחמה, אלא גם מתבוננים בה ומביעים את שלל הרגשות שהיא מעוררת: זעם ותרעומת, ייאוש, זעזוע ואימת הלוחמים, אשמת ניצולים, תחושת הניתוק של העורף וביקורת מרה על השלטון והממסד.
רק תבוסה ומפסידים יש בכאוס שזורעת המלחמה, ואם בכל זאת קיימת גיבורה במציאות הזאת, היא טמונה במלאכת הכתיבה עצמה שמספקת משמעות ונחמה. התיעוד של הזוועות הוא לא רק הדרך היחידה להנציח את ההיסטוריה, אלא מהווה אמצעי תרפויטי להתמודד עם תחושת הניכור והאבדון. עבור גיבור "הצחוק האדום" – החייל הפצוע והלום הקרב שחוזר הביתה קטוע רגליים – הכתיבה הופכת למשימת חייו הדועכים. ואף על פי שאינו מצליח לכתוב, השלמת המשימה נופחת בו תקווה. עבור גיבור "עול המלחמה", הכתיבה ביומנו האישי הופכת עבורו לכומר וידויים ומסייעת לו להישאר שפוי בזמן שחייו קורסים.
העיסוק בכתיבה מבטא גם על התייחסות ארס־פואטית של הסופר לכתיבתו שלו. כשהיא במיטבה, הכתיבה משוחררת מאימת הרגע ומצווים חברתיים ופוליטיים, ועל כן מאפשרת התבוננות־על מתוך פרספקטיבה רחבה. גיבור "עול המלחמה" מתאר את הטבע ומתעכב על ציפור העפרוני: "רק העפרוני מצייץ איפשהו. אני אוהב את הציפור הזאת על זה שאינה שרה על האדמה, לא על העצים, אלא רק בשמיים; עפה ושרה; ציפור אחרת מוכרחה להתיישב בנחת על ענף, להתאושש ורק אז להתחיל לשיר עם האחרים. ואילו הציפור הזאת לבדה ובשמיים; עפה ושרה! אבל אני כבר הופך למשורר". דימוי העפרוני משול לכתיבה שיכולה להיות אותנטית רק שהיא חופשייה, כעפרוני ששר בעודו עף.
רוסיה ממשיכה להתנכל לסופרים
הספרות הרוסית לדורותיה הייתה נאמנה לאימפריאליזם הרוסי, ומעטים חרגו מהתלם. טולסטוי, למשל, התנגד בכל עוזו למלחמת רוסיה־יפן, ובשנת 1904 פרסם מאמר בעיתונות הזרה שהפציר בשלטון הרוסי לחדול מהמלחמה. ליאוניד אנדרייב הזדעזע ממלחמת רוסיה־יפן וכתב בעקבותיה את "הצחוק האדום". ההתנכלות לסופרים שמתנגדים לשלטון נמשכת ברוסיה עד היום. רק לאחרונה נודע שייפתח תיק פלילי נגד הסופר בוריס אקונין המתנגד למשטר פוטין, חשבונותיו יוקפאו והפצת ספריו תוגבל. הסופר, שחי מחוץ למדינה, הצטרף לרשימה הארוכה של אמנים ואנשי רוח שמתנגדים לפלישה הרוסית לאוקראינה.
מסיבות דומות, יצירתו החתרנית של אנדרייב כמעט לא הייתה מוכרת בתקופת השלטון הסובייטי. בשנת 1918 היגר אנדרייב לפינלנד, בעקבות אכזבתו העמוקה מתוצאות המהפכה הבולשביקית. מאז חי בגלות, בעוני ובאומללות, ותוך ניסיון להסב את תשומת הלב העולמית לתוצאותיה הקשות של המהפכה. יצירתו זכתה להכרה ולמעמד רק בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, עם התפרקות ברית המועצות.
אחרית הדבר מאירת העיניים ומרחיבת הדעת שכתבה המתרגמת, אולגה סונקין, ממקמת את הסביבה הפוליטית שבה נכתבו הנובלות. סונקין מספרת שהחלה לתרגם את הספר בפברואר 2022, מיד עם תחילת פלישת רוסיה לאוקראינה, והספר עמד לראות אור כמה שבועות לאחר שבעה באוקטובר. למרבה הצער שתי הנובלות, שראו אור לאחרונה, רלוונטיות במיוחד כעת וממחישות את מה שניסחה זלדה באופן מדויק: "העבר מתנועע בתוך ההווה/ וכאשר ההווה נופל לתוך בור/ נופל אתו העבר".
