אין על הפלנטה הורה שלא שמע את הביטוי "משעמם לי", מלווה באינטונציה של תסכול ויגון בואכה ייאוש וכעס. שעמום תהומי הוא בדיוק מה שמטריד את גיבורת סיפורנו: ילדת קוקיות עגומה שנשענת על כותרת הכריכה בפוזיציה משועממת, ובעמודים הבאים היא אף דופקת את הראש בשולי הדף מרוב תסכול.
נקודת המפנה מתרחשת כאשר מופיע תפוח אדמה משועמם, המסרב לשחק איתה בטענה שילדים הם דבר משעמם. ההצהרה המקוממת הזו מטעינה את הילדה באנרגיה, ומאותו רגע היא יוצאת מגדרה כדי להוכיח לתפוח האדמה שהוא טועה. היא פוצחת בהפגנת שלל אפשרויות משחקיות, דמיוניות ויצירתיות, אך למרות כל המופעים המרהיבים שהילדה מייצרת עבורו, התפוד הנרגן מגיב בשעמום. ברגע השיא היא מתפוצצת:
אֲנִי לֹא מְבִינָה אֵיךְ אַתָּה יָכוֹל לַחֲשֹׁב שֶׁיְּלָדִים הֵם מְשַׁעְמְמִים כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַמַּגְנִיבִים הָאֵלֶּה וְלַחֲשֹׁב אֶת כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הַנִּפְלָאוֹת הָאֵלֶּה וְלִהְיוֹת כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים! אֲנִי שְׂמֵחָה שֶׁאֲנִי יַלְדָּה וְלֹא תַּפּוּחַ אֲדָמָה!
הבחירה בתפוח־אדמה כדמות משנה מאפשרת מבט רענן על שעמום ויצירתיות. הליהוק המשעשע מכניס הרבה קומיות לסיטואציה, באמצעות הפער שבין ניסיונות השכנוע העולצים של הילדה ובין תגובתו היבשושית והלקונית של התפוד. הנרטיב המתפתח בדיאלוג שביניהם ובפעולותיה של הילדה, מנסח תובנה על טיבו של השעמום ועל האופן שבו אפשר להתמודד איתו.
הילדה משועממת כל עוד אין לפניה כל אתגר, אך ברגע שתפוח האדמה הציב אותו בפניה, היא מצליחה להתגבר עליו. במילים אחרות: שעמום הוא מצב של היעדר אתגר. כשאתגר פוגש יכולות קיימות אך רדומות, בכוחו להדוף את השעמום. במעשיה האקטיביים ובעזרת שימוש בדמיון, היא מוכיחה לתפוח האדמה, וגם לעצמה, שילדים הם הכול מלבד יצורים משעממים.
אחד הרגעים המצחיקים מתרחשים בסוף הסיפור, לאחר שהילדה נוטשת את התפוד המרגיז. פלמינגו שמופיע פתאום מעורר לחיים את התפוד המשועמם. אך בעוד התפוד רוצה לעשות כיף, הפלמינגו, מסתבר, משועמם גם הוא. שלישיית הדמויות – הילדה, התפוד והפלמינגו – מלוהקת כחבורה קבועה בשאר ספריו של בלק בסדרה I'm, העוסקת ברגשות באופן מרענן ומצחיק. הספר הנוכחי הוא היחיד שתורגם לעברית עד כה.
בעידן שבו אנו מוצפים בגירויים חיצוניים ובטכנולוגיה המציעה פתרונות מיידיים לשעמום, יכולת ההתמודדות עם רגעים "ריקים מתוכן" הופכת לבעיה שצריך "לפתור" אותה. הספר הזה הוא דוגמה נפלאה לאופן שבו אפשר לדבר על מסרים חינוכיים בלי ליפול לבור הדידקטיות. היכולת להתמיר את הסיטואציה היומיומית למפגש עם דמות מאזור חיוג אחר לחלוטין, מזניקה את הסיטואציה אל המפתיע ואל הקסום, ומצליחה לומר משהו משמעותי בלי לנסות לחנך. הסיפור מציע תובנות על כוחו של הדמיון וכוחה של יצירתיות, הגלומה בתוך כל יצור אנושי. כל מה שנדרש זה אתגר מספיק מעניין, כמו לשכנע תפוח אדמה.
