מעשה בארבע רווקות מהשומרון שעלו לירושלים, העיר הגדולה, כדי לרכוש השכלה, ללמוד מקצוע ובעיקר למצוא חתן. תמר שילה-קינן כתבה ספר ביכורים אוטוביוגרפי שיש לו נקודות התחלה וסוף ברורות מאוד: מרגע הבקיעה אל החיים כאישה צעירה עצמאית, ועד קו הסיום – החתונה. אל המסע הזה מצטרפות שלוש חברותיה הטובות מההתנחלות בשומרון: זרי, ציפי וגוגי. אבל מצטרף אליהן עוד שחקן משמעותי: הקב"ה. ומרגע הטלת שמו של המספר יודע־כול, הוא שאמר והיה העולם, אל הביצה העכורה והמאירה גם יחד שהיא שנות הרווקות, ברורה המחויבות הסיפורית. כלומר לא יהיו פה שנינויות על ההבדלים בין גברים לנשים או אנקדוטות משעשעות מסצנת הדייטים. יש משמעות לפק"ל הזה, והוא מפגיש את מחפשות האהבה עם חיבוטים של זהות ושייכות, ושאלות של מחויבות לקוד המגזרי ושל הליכה לאורך מעקה הבטיחות מבלי להיפלט ממש החוצה מהזירה.
הבנות מגיעות לירושלים ושוכרות דירה, מרהטות אותה בחפצים מושאלים כדי לא להפוך את הארעי לקבוע, ונרשמות ללימודים במכללת אמונה. כולן עוסקות באמנות לסוגיה, ומתחילות לחוות את ירושלים של הרווקים, המשופעת בתי קפה, הופעות, מפגשים בשוק בשישי, וחבורות שהופכות למשפחה אלטרנטיבית.
תודעת הזמניות קיימת ברקע כל הזמן, וגם התנועה של הספר חותרת אל היעד היציב של ההתמסדות. הנתון הזה, הנפשי וגם העלילתי, הוא שהופך לעיתים את הספר הקולח והאינטליגנטי הזה למסמך סוציולוגי יותר מאשר לרומן ספרותי. אבל בדרך יש לגיבורה, שהיא בת דמותה של הסופרת, תובנות יפות ומסקרנות על החיים בשנות החיפוש: "התחלנו ללכת להופעות הקטנות, המגניבות, הצגות מיוחדות, פסטיבלים בעיר העתיקה, בכל המקומות האלה – הדירות הקטנות, בתי הקפה, הרחובות, ההופעות, בכולם מסתובבים אותם האנשים שהגענו איתם, כמו מחזור גיוס. לאן שלא הלכנו פגשנו את אותם האנשים, ובכל זאת, לכל אירוע הגענו עם ציפייה לפגוש את זה שאף פעם לא פוגשים. איפה הוא… עכשיו אנחנו לומדות את העצמאות. לומדות את העיר. זאת הייתה חוויה ראשונית וכל הזמן לעסנו את עצמנו, נתחים שלמים".
והנה תובנה חדה ומדויקת אף יותר, שגם מזימה אולי את ההרהורים וההנחות של מי שנמצא מחוץ לגדר ומדמיין, לעיתים בקנאה לעיתים בהשתתפות בצער, את שמתרחש מעבר לה: "כדי שנוכל ליהנות מארוחת שבת רגועה ונעימה היינו חייבים לקבל את עצמנו כאחים למצב, ואחים כידוע הולכים לישון בחדרי שינה נפרדים. כולנו רצינו את מי שלא הגיע לשולחן הזה, את האהוב הנעלם שלנו. שהוא כל כך הרבה יותר מגניב ובריא ולכן הוא לא כאן. וככה בלי ציפייה או ריגוש יכולנו לאכול בנחת עם הגברים חסרי התאווה שאיתם בילינו את ערבי השבת שלנו. לצערנו" (עמ' 123).
אזמל מנתחים סטרילי
ברגע שמתחילים לדבר ברבים זה מציב את הקורא, או הקוראת במקרה הזה, במקום שמנהל דיאלוג פנימי מול התובנות האלה, מתעמת או מאמת: האם אני מסכימה עם ההנחה הזו לגבי גברים רווקים? בנות רווקות? האם זה מתאים לחוויה שלי? התשובות ינועו בין ממש לא נכון או אצלי זה בכלל לא היה ככה, ובין בינגו, היטיבה לנסח. כי תמר שילה היא כותבת רהוטה מאוד, עם עין פקוחה ומתבוננת וכתיבה קולחת, אלא שלעיתים זה בעוכריו של הספר.
כי ברגע מסוים, שבו היא פוגשת באמת גברים שמעניינים אותה, מסובך יותר להיסחף איתה אל תוך הרומן. התפקיד שהיא לוקחת על עצמה כמפענחת ומתעדת, מרחיק אותה כשהיא מחליפה כובעים ונכנסת לנעלי הגיבורה. תומה, כפי שהיא נקראת בספר, בשם החיבה שלה, היא אישה צעירה רגישה ונבונה. היא מחפשת, היא יצירתית והיא לא פחדנית, אבל היא כן שמרנית במושגים שלה, והיא מאוד רוצה למצוא בן זוג.
יש פה לכאורה מודעות עצמית בשפע, אבל למרות שתמר שילה מספרת הכול על תמר גיבורת הספר, לא חשתי שהיא חשופה באמת. אזמל המנתחים שלה אמנם דק, אבל כשהיא פוערת בעור היא כאילו מרשה רק למעט לזלוג החוצה. מאוד מדודה, לא מתלכלכת ולא עולה על גדותיה. רק לשם ההשוואה הרחוקה, כי זה באמת לא אותו הז'אנר: במקום שבו אנה קרנינה מתנפצת על הסלעים, במקום שבו הכהן חושף את חזה של האישה שתשתה את המים המאררים – גיבורת הספר מנתחת. וגם אם זה נעשה בכנות מוחלטת, הרי שיש מרחק בינה ובין הדברים, מה שמקשה על הזדהות רומנטית.
דתיות ללא חוש הומור
תמר־תומה משתפת את הקוראים בדייטים ובמערכות היחסים שהיא עוברת. חלקן יהיו מוכרות לקוראים שעברו מסלול דומה, כמו הקשר הראשוני והמעצב, או הרומן עם זה שבא "מרקע אחר" והוא מסעיר ומטלטל אבל לא צולח כי הוא מראש נועד להיות מסעיר ומטלטל ולא כזה שממסדים, וחלקן אישיות ופרטיות שלה. אבל מכיוון שהן כולן רק נקודות ציון במסלול המוביל אל שטח הכינוס עדי עד, היא לא משתהה עליהן מספיק, והגברים שמככבים בהן נותרים לא מוכרים. כלומר, מצד אחד הם לגמרי קלים לזיהוי, הפרטים הביוגרפיים קרובים למציאות, אבל מהבחינה המייחדת, הרומנטית, הספרותית, שגורמת לקורא להשתוקק שהגיבורים יגמרו את הספר ביחד, זה פחות עובד. הם כמו דגלים לאורך התוואי, מסמנים את שלבי ההתקדמות.
אולי דווקא משום כך הרגעים המקסימים ביותר בספר הם אלה שמפנים את אלומת האור אל החברות הטובות. יש משהו מכמיר לב ביחס של הגיבורה והמספרת אליהן. האינטימיות שקיימת בתוך הרביעייה, ההיכרות העמוקה שלהן אחת עם דפוסיה של השנייה, על האורות והצללים שבה, מרגשת ומדגישה את החשיבות הרבה של חבורת נשים תומכת וקרובה בתקופה שיש בה הרבה רגעי בדידות לחלוק (אלוהי חברות הילדות, תודה לך על חסדים גדולים). אבל לצד רגעי הבדידות, יש בחיים גם רגעים קומיים שמאפיינים חבורת בנות צוחקת, ואין מהם מספיק בספר, גם לא בהסתכלות של תמר על העולם, שזה מעט מפתיע. הומור הוא עניין ממש מתבקש כשמדובר בחיים צעירים בתקופה של התנסויות ובוסריות, ויכול היה להיות גורם מאוורר בסיפור הזה שכתוב ברצף תודעה, קצת כמו תרפיה בכתיבה.
זרי וציפי וגוגוש עושות את השליחות שלהן בעולם. כל חברה היא דמות עגולה, ויש לה סיפור מעניין משלה. אנחנו עוברים עם כל אחת את הנתיב הרומנטי הייחודי שלה. ציפי, למשל, מתניידת בעולם בכיסא גלגלים, אבל המבט הקרוב של תמר מביא אישיות שפורצת את הנכות שלה, כך שהיא לא הדבר העיקרי בה. או זרי, שבוחרת בכל פעם בחור ספציפי אדיש או בלתי פנוי, ותולה עליו את אשליותיה כמו מעיל על קולב. ויש להן גם שאיפות אמנותיות ומקצועיות וכישרונות, שנשארתי סקרנית לדעת לאן הוליכו אותן החיים.
ובינתיים הן מרחיבות את המעגלים, מתפרקות ומשתנות. הדינמיקה עוברת תהליך כשמישהי מתחתנת. יש הרבה שמחה וגם עצב מסוים, שלמרות מה שמקובל לחשוב הוא לא תוצר של קנאה אלא של פרידה, שבוודאי מתרחשת גם אם החברות ממשיכה להתקיים. זה כבר לא יהיה אותו דבר. לא האינטנסיביות, לא פרצי הצחוק לתוך הלילה בדירה הקפואה ליד תנור סלילים, ולא החזרה לחיקן של החברות בעיניים נוצצות מהבטחה שנסך הדייט האחרון.
פרקים חדשים ייכתבו, משמעותיים וחשובים, וגם תמר עוברת לתל־אביב ופותחת פרק חדש, מגלה את הקסם שבחירות, את המכנסיים, את הגברים התל־אביביים והחבר ההומו. עושה וי על כל אחד מטקסי ההתבגרות, עד שהיא מוצאת את המקום שלה ליד מתניה, מנוסה ומפוכחת ביחס לאהבה ולאפשרויות שלה לגרום אושר, ומביאה את עשר שנות החיפוש ואת הספר המהנה בהחלט לסיומו.
לא פשוט לכתוב על רווקות מאוחרת ועל גברים ונשים במגזר הדתי, אחרי שאתרי אינטרנט שלמים ואלפי טורים וכתבות הוקדשו לעניין, סוציולוגים ערכו מחקרים ורבנים כתבו מניפסטים. ועדיין, הסיפור של תמר שילה־קינן הוא שלה, והיא מניחה אותו לפני הקוראים באופן אמיץ ואמיתי.
מבחינה ספרותית יש לי תחושה שהרומן המשמעותי שלה כסופרת מתחבא בין הדפים: בסיפור של אדם ותמר, או של מתניה ותמר, ואולי של כל אחת משלוש החברות הרווקות מהשומרון. כל אחד מאלה יכול לזכות לצלילה מעמיקה ומרחיבה פנימה, ראוי להשתהות שאיננה מחויבת לאמת התיעודית אבל מעמידה גיבורים ראשיים רבי־ממדים וחד־פעמיים, כאלה שנוכל לזהות אותם גם מתוך ההמון בשוק מחנה־יהודה השוקק בערבי שבת כיפות סרוגות וחצאיות.
