זהו סיפורן של שתי שושלות יהודיות, משפחות ששון וכדורי, ששגשגו בשנגחאי ובהונג־קונג והתחרו ביניהן, סייעו לסין להיפתח אל העולם ומנגד ערכו פשרות מוסריות בסוגיות חברתיות ופוליטיות, סחר בסמים ועוד.
המחבר הוא עיתונאי יהודי־אמריקאי ותיק, זוכה פרס פוליצר, מרצה ומנהל בית ספר לעיתונאות, ובעיקר כתב מנוסה שהקריירה הארוכה שלו כללה תפקידים כמו כתב שטח, מנהל משרד בשנגחאי ובברלין, ועורך בעיתונות אמריקאית כללית וכלכלית נחשבת. תיאור הקריירה הזה פונה לקהל יעד מוגדר, קוראים אמריקאים, גברים לרוב, שעיסוקם ורוב עניינם ממוקדים בנושאי כלכלה וכספים, אבל הידע וההתעניינות שלהם בסין, ביהודים ובתולדותיהם, או בכלל בעולם שמחוץ לגבולות אמריקה, לרוב מועטים או לא קיימים.
בכתיבה לקהל כזה יכול המחבר לסלף ללא בושה את הסיפור התנ"כי וההיסטורי על גלות בבל, או לערבב ולהשטיח בבורות מדהימה את העובדות ההיסטוריות על אודות העיר בגדד והקהילה היהודית שחיה ושגשגה בה. באוזני קוראים אלה הוא גם יכול להתבטא בלעג ובהתנשאות כלפי הסינים, כמו למשל בתיאור ביקורו בשנגחאי לאחר דיכוי מהפכת התרבות הנוראה, שהביאה על סין "כאוס וכמעט מלחמת אזרחים". כל שיחה עם הסינים, הוא מלגלג, "החלה בגינוי מתוכנת של כנופיית הארבעה המובסת: 'תחת שלטונה של כנופיית הארבעה, הפרות שלנו לא הצליחו למלא את מכסת החלב שנקבעה להם. אבל מאז מעצרם של ארבעת אנשי הכנופייה, עלתה תפוקת החלב ב־30 אחוזים'". "השיחות היו מדוקלמות כל כך עד שבשלב מסוים עמיתי ואני… המצאנו מערכונים משעשעים בחדרנו במלון, הרחק מעיניהם הפקוחות של המלווים הסיניים שלנו: 'תחת שלטונה של כנופיית הארבעה בעלי לא עשה אתי סקס. מאז הפלת הכנופייה אנחנו עושים סקס 3־4 פעמים בשבוע…", ועוד כיוצא בזאת.
בעיניי, התייחסות כזו לבני תרבות אחרת, שמנסים לשתף את הזרים בהתמודדות עם השחרור מדיקטטורה טורפת ומחרדות טראומטיות, אינה ראויה לאדם משכיל ולעיתונאי רציני. אך נראה שקהל הקוראים המיועד שלו דווקא נהנה, והביקורות על הספר בעיתונות האמריקאית שופעות שבח והלל.
ראיית הנולד, נדיבות וסולידריות
אפשר לחלק את הספר על פי תוכנו, ובעיקר על פי הרוח הנושבת בו, לשלושה או ארבעה חלקים: לאורך מחציתו הראשונה מתמקד הספר בפעילות העסקית, ולפעמים החברתית, של בני משפחות ששון וכדורי מבגדד, בומביי, ואחר כך משנגחאי והונג־קונג. הוא מתאר את האופן שבו נרתמו והופעלו צאצאי שתי השושלות, כל אחת בפני עצמה ולעיתים קרובות בתחרות זו עם זו, למען מטרה יחידה: עשיית עסקים וצבירת עושר ורווחים. קאופמן מפרט לפרטי־פרטים את העסקאות הרווחיות וההפסדים, המיזוגים, הקניות והמכירות – פרטים שכנראה מעניינים את קהל היעד שלו יותר מכול, בתקופה שבה סין עברה תהפוכות ושינויים היסטוריים אדירים: החל בהפלת הקיסרות העתיקה בראשית המאה העשרים והחלפתה בשלטון מסוגים אחרים: דמוקרטיה, דיקטטורה, "אדוני מלחמה" (WORD LORDS), מלחמת אזרחים וקומוניזם, וגם מלחמות עולמיות וכיבושים זרים.
עבור הקורא שמתעניין בסין ובהיפתחותה אל העולם הגדול, חלק ניכר מסיפורי ההתעשרות ובניית האימפריה הכלכלית של שתי השושלות היהודיות בהונג־קונג ובשנחאי, המפורטים במחציתו הראשונה של הספר, חוזרים על עצמם שוב ושוב ומתישים למדי. מאידך, למי שמתעניין בנסיקתן הבינלאומית של שתי המשפחות היהודיות־מזרחיות למעמד "הרוטשילדים מן המזרח" ובפעילות היהודית־פילנתרופית שלהם – ההתרכזות בתחום העסקי ובשני המוקדים הונג־קונג ושנחאי בלבד, אינה מעניקה תמונה מספקת. בנוסף, הרכילות המרובה מחדרי המיטות כבר לא מרשימה את הקורא בן ימינו, הרגיל לכך שכל מועדוני החשק וחדרי המיטות של הידוענים ויפהפיות הצמרת נחשפים לעייפה על צגי הטלוויזיה ובמדורי הרכילות.
כל זה משתנה בסיומו של פרק 5 ("האימפרסריו"). מכאן מתחיל סיפור אחר לגמרי, עם הכיבוש היפני בסין, מלחמת האזרחים בין הלאומנים של צ'יאנג קאי־שק והקומוניסטים, ובעיקר פרוץ מלחמת העולם השנייה. מהתרכזות בפעילות העסקית של שושלות ששון וכדורי בשנחאי ובהונג־קונג, המבט עובר אל הקשר ההיסטורי והסיפור האנושי: בריחת הפליטים היהודים מאירופה ומהנאצים לסין ובעיקר לשנחאי, הכיבוש היפני בסין ובפיליפינים, ומחנות ההסגר היפניים הנוראים שבהם נלכדו גם יהודים רבים ובהם בני משפחת כדורי, ועד ניצחון בעלות הברית, סיום המלחמה ודרכם של הפליטים היהודים מסין אל העולם החופשי ואל ארץ ישראל.
כאן נוטש קאופמן את קוראיו בעלי ההון ופונה אל קוראיו היהודים, בכתיבה חמה ורגשית. הוא מתאר את ראיית הנולד ואת ההתארגנות, הנדיבות והסולידריות היהודית של משפחות ששון וכדורי, ואת התגייסותן מול השלטונות (הכובשים היפנים בסין והקומוניסטים הסיניי) למען אחיהן הנתונים בסכנת מוות.
היפנים מזדעזעים מהנאצים
זו אינה הפעם הראשונה שסיפור הצלת היהודים בשנחאי מסופר. חיפוש שטחי ברשת העלה לפחות שני רומנים רומנטיים בנושא זה ("סודו של תליון אבן הירקן" מאת קירסטי מאנינג, ו"השושנה האחרונה של שנגחאי" מאת ווינה דיי רנדל), וכן כמה ספרים בעלי אופי חרדי על הצלת תלמידי ישיבת מיר וישיבות אחרות, ואפילו שני מופעי מוזיקה – המחזמר "שימר", על הגעת יהודי שנחאי לניו־יורק, והאורטוריה Emigre ("מהגר"). היצירות האלה מציגות את ההצלה בשנחאי מנקודת מבטם של הפליטים היהודים. בשונה מהם, ג'ונתן קאופמן מתאר את האירוע מנקודת מבטם של הפטרונים הנדיבים ממשפחות "האצולה היהודית" כדורי וששון ומאבקם בממסד השולט, בכובש היפני ובבירוקרטיה של סין הלאומנית.
הכדורים והששונים היו תושבי קבע בשנחאי או בהונג־קונג, בעלי מעמד חברתי וכלכלי גבוה. בזכות מעמדם וקשריהם עם המושלים והפקידים הם יכלו למשוך בחוטים של מפעל ההצלה הזה ועשו אותו לאפשרי ומציל חיים, גם בתנאי המלחמה ואפילו תחת הכיבוש היפני.
לאורך עשרות עמודים, מסוף פרק 5 ועד סוף פרק 8 – המוקדשים ברובם לנושא זה – מתגלים בני משפחות כדורי וששון בסין ובהונג־קונג לא רק כמכונות לעשיית כסף ורווחים, אלא כבני אדם וכיהודים חמים ואכפתיים. הם "חברו יחד לחילוץ והגנה על 18 אלף פליטים יהודים שנמלטו מזרועות הנאצים… הם פרשו עליהם חסות, אבטחו את דרכם מאירופה למזרח ועזרו להם להתמקם בשנגחאי עד יעבור זעם…". הם גם הגנו עליהם באומץ מול המושלים היפניים הפרו־נאצים ועוזריהם הגרמנים מהאס־אס, באזורי המגורים היהודיים המגודרים: הגטו צ'אמפאי שבשנחאי הכבושה, ומחנה המעצר בהונגקוּאוֹ שבקרבת שנגחאי, שנודע בכינוי "הגטו היהודי" ושבו נכלאו פליטים יהודים רבים שנלכדו באזורים כבושים אחרים בסין. על אף הלחצים שהופעלו עליהם, היפנים סירבו לדרישת הגרמנים לרכז את היהודים ולחסל אותם על ידי העלאתם לאוניות־גרוטאה והטבעתם בנהר.
"היפנים היו מזועזעים", כותב קאופמן. "אחרי ויכוח הם הציעו פשרה… הקמת גטו בשכונת הונגקואו – הרובע העני והצפוף… שירותים בחצר וסמטאות מטונפות… במונחים 'יהודי' ו'גטו' לא נעשה שימוש. היהודים הוזכרו כ'פליטים חסרי ארץ' והגטו – 'אזור מיועד'… זקיפים יפנים פרשו גדרות תיל ברחובות ושמרו על הכניסות והיציאות…". למרות התנאים הקשים, הצפיפות, המחסור במזון, תנאי התברואה והיחס הקשוח, הפליטים מאירופה הכירו בעובדה שהגטו היהודי בשנחאי היה בגדר פלא לעומת מצב היהודים בארצות מוצאם, ו"מצבם היה טוב יותר (אפילו) מזה של שכניהם הסינים".
הפליטים היהודים יכלו לחיות בגלוי כיהודים, ואף שנדרשו להשיג אישור מעבר מבויל כחוק כדי לצאת ולהיכנס, הם יכלו ללמוד בבתי ספר ולעסוק בעסקים קטנים שונים כדי להתקיים. נהג ריקשה סיני אחד התיידד עם ילדיו של פליט יהודי והסיע אותם יחד עם ילדיו, צוהלים ושמחים, בריקשה שלו, במשך כמה ערבים בשבוע ברחובות העיר. פליט מווינה סיפר לאחר המלחמה כי "באירופה, אם יהודי נמלט הוא היה חייב לרדת למחתרת. כאן בשנחאי יכולנו לרקוד ולהתפלל ולעשות עסקים…".
מאופוריה לרוח נכאים
מקום נכבד מוקדש, ובצדק, ל"חסיד אומות העולם" הסיני שכמעט אינו מוכר אצלנו, הדיפלומט בשגרירות בווינה הו פֶנְג־שאן. כמו דיפלומט אחר, ידוע יותר, הקונסול היפני צ'יאונָה סמפּו סוגיהארה, הו פנג־שאן חילק לאלפי יהודים אשרות כניסה לארצו, שאפשרו להם להימלט מאוסטריה ולמצוא מקלט בסין ובעיקר בשנחאי.
אפילו נוכחותם של קצינים יפנים אנטישמיים בצבא הכיבוש היפני בסין, לא הביאה להשלטת המדיניות הנאצית של השמדת היהודים, אם כי היא גרמה להחמרה במצבם של הפליטים היהודים, ולריבוי מקרי התעללות והתאכזרות של קצינים יפנים כלפיהם. היחס הקשה והמשפיל לא פסח גם על משפחות ששון וכדורי, שהן ורבים מהמועסקים היהודים שלהן נשארו בסין גם בשנות המלחמה. לורנס כדורי ובני משפחתו נכלאו תחילה באורוות של אחוזת המשפחה "מארבל הול" שבנגחאי, בזמן שבבתיהם המפוארים השתכנו המושל היפני של העיר ועוזריו; אחר כך הועברו למחנה צ'אמפיי עד סוף המלחמה.
המידע המפורט שמביא קאופמן על אודות האנטישמיות היפנית ומקורותיה, הוא מעניין וחשוב. הוא מצטרף ומחזק את המידע המוכר יותר על אכזריותם של היפנים בשטחי הכיבוש שלהם ובמחנות ההסגר לזרים/לבנים, שבהם סבלו ומתו המוני עצירים שנלכדו במושבות הבריטיות והאמריקאיות במזרח.
חלקו האחרון של הספר שב לעסוק בעיקר בבני משפחות כדורי וששון. אבל הנסיבות הסביבתיות השתנו, וגם בני שושלות העושר היהודיות נאלצו להשתנות. סיומה של מלחמת העולם השנייה באסיה סימן את חזרתה של מלחמת האזרחים בין הלאומנים של צ'יאנג קאי־שק והקומוניסטים, וניצחון הקומוניסטים חיסל את נכסיהם ואת מרבית כספם של ויקטור ששון ושל לורנס והוראס כדורי. מפרק 9 ואילך אנחנו עדים לתחושות אובדן, נטישה וחשבון נפש. במקום ספקולציות עסקיות באה מכירת חיסול, וגם הבנה שההתעלמות מן הסביבה הפוליטית והאנושית של סין הייתה משגה חמור, אנושי ועסקי כאחד.
לעומת חלקו הראשון של הספר, שתחושת הצלחה ואופוריה שורה עליו, בפרקים האחרונים מרחפת רוח נכאים של נפילה לקרקע המציאות העכורה. דווקא כאן משתפרות האיכות הספרותית והנגיעה בלב הקורא. כמו ברומנים קלאסיים ובטרגדיות ספגטי, דרמות אנושיות שבהן עשירים אגוצנטריים מאבדים את נכסיהם אך מֵיטיבים את דרכיהם מצויות כאן בשפע.
