"הלוואי שיקימו יישובים יהודיים בצפון הרצועה", אמרתי ליעל, "והרב אלי סדן יבוא לטקס ההקמה וישיר את שירו האהוב: 'שוּרוּ, הביטו וראו, מה גדול היום הזה'".
"מה הרב סדן?" כעס החלוץ הזקן אברהם הרצפלד, שהופיע פתאום מאחוריי, "זה בכלל שיר שלי".
"איך הגעת לכאן?" נדהמתי.
"אילוץ ספרותי של הטור שלך", הסביר הרצפלד, ושאל: "אתה בכלל יודע מי אני?"
"בטח", אמרתי, "אתה מוותיקי העלייה השנייה, וזה באמת השיר שמזוהה איתך. היית מגיע לכל טקס עלייה לקרקע, ומכריח את כולם לשיר אותו ולרקוד".
"נכון, נכון", שמח הרצפלד. "על אילו יישובים חדשים דיברת?"
"אחרי שהחרבנו את גוש קטיף, ואחרי הטבח שבא בעקבות העקירה, לדעתי צריך להקים שם שוב יישובים יהודיים, לכל הפחות בצפון הרצועה".
"ודאי!", אמר הרצפלד, "אני פרסמתי מיד אחרי ששת הימים מאמר בעיתון 'דבר', בטאון מפא"י, תחת הכותרת 'עת לשוב ולהתנחל'. כתבתי שם: 'נוספו לנו שטחים עצומים, שהיו מקום מחסה למרצחים… כל שממה וכל שטח הפקר אינם אלא מרחב מחיה למתנקש… וכל יישוב מוקם – תריס הוא בפניו'. חבל שלא שמעו לי".
במקום שאין מתיישבים צה"ל עוזב, וכשצה"ל עוזב הרוצחים משתלטים. לפני הסכמי אוסלו, מחבל לא היה יכול לתקוע מסמר בקיר בעזה בלי שצה"ל ידע
"מלבד עצם יישוב ארץ ישראל, אתה באמת חושב שההתיישבות תורמת לביטחון?"
"מה השאלה?" התרגז החלוץ הוותיק, "במקום שאין מתיישבים – צה"ל עוזב, וכשצה"ל עוזב – הרוצחים משתלטים. לפני הסכמי אוסלו, מחבל לא היה יכול לתקוע מסמר בקיר בעזה בלי שצה"ל ידע. עד ההתנתקות עוד היה לנו שם מודיעין מעולה. ועכשיו הם בנו בעזה סטלינגרד שלמה מתחת לאדמה, בזמן שאמ"ן היה עסוק במשבר האקלים. מזל שהמתיישבים בשומרון נותרו במקומם, אחרת היו הטובחים מגיעים גם לתל־אביב. תגיד, אתה מכיר את פראוור?".
"את פרופ' יהושע פראוור, חוקר הצלבנים הנודע? לא באופן אישי".
"אל תתחכם, איש צעיר", נזף בי הרצפלד, "ברור שלא באופן אישי. הוא נפטר מזמן. אבל אולי הזדמן לך לקרוא את ספרו הגדול על הצלבנים".
"הזדמן לי", אמרתי. "600 ומשהו עמודים של ניתוח מדעי מדוקדק: מה לבשו הצלבנים, מה אכלו, איך דיברו וכן הלאה".
"כן, כן", שמח הרצפלד, "טוב לראות שהדור הצעיר עדיין קורא משהו חוץ מ'יומנו של חנון'. בקיצור, פראוור עוסק שם לא מעט בשאלה למה הובסו הצלבנים. בין השאר, הוא כותב שהם נכשלו בגלל האקטיביזם המשפטי שלהם: 'פלפלנות משפטית הייתה השעשוע החביב עליהם ביותר… כל המרץ האינטלקטואלי שהוזרם לתוך לימוד המשפט מכוון היה בעיקרו לשמור ולקיים את יתרון מעמדם של העוסקים בו, את ייחוד מעמדם החברתי כקאסטה סגורה ואת עמדתם כגורם המכריע בממשל המדינה… זו נתגלתה בסופו של דבר כהרת אסון לעתיד הממלכה'".
"לא זכרתי את הציטוט הזה", אמרתי, "אבל הוא בכלל לא משמח אותי".
"זה מובן", אמר הרצפלד, "הבאתי אותו כהקדמה לציטוט אחר. בכל הספר המלומד הזה יש רק מקום אחד שבו יוצא פראוור מגדרו וחורג מהסגנון האקדמי היבש. הוא מסביר שהצלבנים הובסו גם משום שנטשו את הנגב והתרכזו רק בשפלת החוף. אחרי הקביעה ההיסטורית הזו פראוור לא מצליח להתאפק, ומוסיף עוד הערה: 'רק בימינו נחלצה אוכלוסייה חדשה, נלהבת ומסורה, קנאית באהבתה לארצהּ ולעברהּ, לשוב ולהחיות את המדבר, ולגאול את הנגב משממונו'. ובזה הוא רואה את ההבדל בינינו לבין הצלבנים. אז למה לא להקים עוד יישובים יהודיים? הרי בצפון הרצועה יש אזורים שגם לפני המלחמה לא היו מיושבים בערבים. אני לא מבין למה בהתנתקות פינו את אלי סיני, דוגית וניסנית – ואני לא מבין למה לא להקים אותם מחדש. כך ישלמו המחבלים מחיר באדמה על הטבח הנורא".
"האמריקנים ישתוללו", אמרתי.
הרצפלד משך בכתפיו. "אז לפחות נציב את זה כיעד, כחזון, גם אם לעת עתה נדחה אותו. מי יודע מי יהיה נשיא ארצות הברית בעוד שנה, ומה הוא יחשוב על זה".
"ומה לגבי האחדות בעם?" שאלתי, "אנשי השמאל לא יאהבו את הרעיון".
"אני הקמתי את 'אחדות העבודה'", כעס הרצפלד, "אז לא צריך ללמד אותי לא על אחדות ולא על שמאל. אחדות אין פירושה שרק לצד אחד יש דעות. לפחות תגידו: אנחנו רוצים לחדש את ההתיישבות, ולמען האחדות אנחנו מוותרים, לעת עתה".
"ואתה מאמין שיום אחד נחזור לשם?"
"מה השאלה?" תמה הרצפלד, "שור, הבט וראה – ואל תפסיק לקוות".
