תשמעו סיפור יפה, לפני כמה ימים הגעתי להעביר הרצאה קטנה, בבית כנסת נחמד בתל־אביב. נויה שגיב חברתי האהובה והמוכשרת הזמינה אותי לפגוש קבוצת לימוד שהיא מובילה, ואני שמחתי להגיע, אני אוהב לפגוש אנשים. ביום של ההרצאה שאלתי את נויה מתי זה מתחיל, והיא אמרה לי שבשמונה. אבל אני בחור רציני, אז כבר ברבע לשמונה הגעתי לבית הכנסת שבו מתקיימים המפגשים.
כשהחניתי את הטוסטוס ראיתי את נויה עומדת מחוץ לבית הכנסת ומדברת בטלפון. היא הייתה עם משקפיים, מוזר, בדרך כלל היא בלי משקפיים, והיא נראתה לי קצת עצבנית. סימנתי לה "שלום" עם היד, לא רציתי להפריע לה, ונויה הסתכלה עליי ולא הגיבה. וואי וואי בטח היא בשיחה קשוחה. אחר כך נכנסתי למתחם בית הכנסת. בחור צעיר שעבר שם פנה אליי ואמר לי, "יאיר אגמון!" ואני אמרתי לו, "כן אחי", ושאלתי אותו, "תגיד אתה יודע איפה הקבוצת לימוד", והוא הצביע על בית המדרש ואמר לי, הנה, כאן, עוד מעט הם מתחילים.
נכנסתי מבסוט לבית המדרש. אני נצר לסבתא אלזה היֶקית, אני אוהב להקדים. ליד שולחן הלימוד הייתה טלוויזיה כזאת, ואני הבנתי שאני צריך להתחבר אליה עם המחשב שלי. זאת הייתה הרצאה כזאת שבה אני מקרין כל מיני פרויקטים שלי. אז חיברתי את המחשב, וראיתי שהכול עובד, והייתי מבסוט, וחיכיתי שנויה תיכנס. ובינתיים כל החבר'ה נכנסו פנימה. ואני חייכתי אליהם, ניסיתי להיות נחמד, אמרתי להם, שלום, והם כזה אמרו לי, שלום, הם נראו די נבוכים. ובשתי דקות לשמונה כבר היו שם לא מעט אנשים. והם כזה דיברו ביניהם, ודי התעלמו ממני. ואני לא הבנתי למה נויה לא באה, למה היא לא מציגה אותי בפניהם, למה הכול כל כך מוזר. בדרך כלל כשאני מגיע להרצאות כאלה, מישהו אומר לי שלום, דואג שהכול בסדר, מציע לי תה, אבל פה, כולם כאילו היו כזה בשלהם, הם לא ממש דיברו איתי.
ואז קיבלתי הודעה מנויה – "היי, אתה מסתדר", ואני כתבתי לה, "היוש, אני כאן! את באה", והיא כתבה לי, "איפה אתה", ואני כתבתי לה, "כאן!", והיא התקשרה אליי, ואמרה לי, "איפה אתה יאיר", ואני אמרתי לה, "אני פה! עם החבר'ה! אני כבר התחברתי עם המחשב!", ונויה אמרה, "אתה ברחוב בני דן שישים ושתיים", ואני כזה, "לא! אני בבית כנסת בפלורנטין!", ונויה אמרה, "מה!" ואני אמרתי, "אוי א־לוהים!", ומיד התקפלתי משם, חייכתי כזה לכל האנשים שהיו שם, וניתקתי את המחשב שלי מהטלוויזיה חחחחחחח, ולקחתי את התיק שלי וזחלתי משם החוצה, עם הנשמה בין הרגליים, חחחח, וכל האנשים שהיו שם הסתכלו עליי במבט מוזר, ובצדק, אני הייתי איש מוזר מאוד בשבילם, כאילו, נכנסתי לחדר שהם לומדים בו, וחיברתי את המחשב שלי למסך, ואז ניתקתי אותו וברחתי משם. אוי ואבוי. והאיש המוזר הזה הוא אני.
רק בדרך, כשנסעתי במהירות מופרזת, מבית הכנסת בפלורנטין לבית הכנסת ברחוב בני דן, הבנתי מה בעצם קרה כאן. הגעתי לבית הכנסת הלא נכון. האישה שדיברה בחוץ בטלפון, לא הייתה נויה! האיש שזיהה אותי, הצביע על חדר שבו מתקיימת במקרה קבוצת לימוד אחרת! האנשים שהגיעו לקבוצת הלימוד לא חיכו לבואי! הגעתי למקום הלא נכון! ובכל זאת סידרתי את המציאות בראש שלי, כדי שהיא תתאים לציפיות שלי.
לבית הכנסת הנכון, שבו התקיימה ההרצאה, הגעתי באיחור מביש של עשרים דקות. סבתא אלזה האהובה שלי ודאי התהפכה אז בקברה. ההרצאה עברה בשלום, אבל גם במהלכה, לא הפסקתי לחשוב על הקלות הבלתי נסבלת, שבה התמקמתי במקום הלא נכון. על הקלות הבלתי נסבלת שבה החלטתי שהגעתי לאן שרציתי. אפילו שלא הגעתי בכלל.
ואני חושב, אם כבר מדברים, שהרבה פעמים בחיים שלי התאמצתי להתאים את המציאות לציפיות שלי. אני זוכר שפעם יצאתי עם בחורה יפה, ולמרות שלא באמת התאמנו, אני התעקשתי שזה זה. ובסוף נפרדנו, שבורי לב ומצולקים. אני זוכר שחיפשתי דירה לשכור בתל־אביב, וכל פעם הגעתי לדירות דפוקות, וכל פעם התעקשתי שזאת דווקא דירה טובה, ושנוכל להיות כאן מאושרים. אני זוכר שעבדתי בכל מיני עבודות דפוקות בירושלים, וחשבתי שאני מתאים. אפילו שלא הייתי מתאים.
החיים מלאים ברגעים של פער בין המציאות, לבין הציפיות שלנו ממנה. החיים מלאים ברגעים שבהם אנחנו מתעקשים ש"זה זה", כשזה לא זה בכלל. יש אנשים שמכחישים את המציאות (לילד שלי אין בעיות התנהגות!), יש אנשים שמייפים את המציאות (אני מכבד את ההורים שלי די והותר!), יש אנשים שמדחיקים את המציאות (סורי אני מאוד עסוק אני לא יכול ללכת לטיפול זוגי עכשיו), יש אנשים שדוחים את המציאות להזדמנות אחרת (אני אעשה את הפיזיותרפיה שלי בהמשך השבוע), ויש אנשים שמעבירים חיים שלמים בלי להיות נוכחים.
ונדמה לי שקשה לחיות בחיים האלה ככה, בתוך הטשטוש הזה. נדמה לי שחשוב להבדיל בין האור ובין החושך, חשוב לקרוא לאור יום, ולחושך לילה, חשוב להבדיל בין מים למים, לקרוא לדברים בשמם. אם נתעקש על מציאות אחת בזמן שנהיה במציאות אחרת, נוכל פתאום למצוא את עצמנו בודדים, תלושים ומבוהלים. מוטב לחיות את המציאות, להקשיב לה כהווייתה ולהתמסר לה, כפי שהיא, על צדדיה היפים והמכוערים. זאת דעתי.
