אירועי 7 באוקטובר החזירו את כולנו לראשית. באופן טבעי בזמן סכנה אדם נאחז במוכר ובידוע, בקרשים שיכולים להחזיר לו מעט ביטחון, לאפשר לו להשאיר את הראש מעל המים בים הסוער. יש מי שחזר להרגלים ישנים, לשירים ראשונים או לבית ההורים, ועידן רייכל חזר לפרויקט.
לפני 11 שנים עידן רייכל סגר את הבסטה של הפרויקט והלך לעשות לביתו. הפרויקט היה ספינת דגל שהצליחה לזהור בשמי המוזיקה הישראלית, היא הביאה צלילים רחוקים והאירה פינות חמד תרבותיות פחות מוכרות. אחרי האלבום "רבע לשש" רייכל הניח בצד את הפרויקט לטובת התמקדות בקריירת סולו. אבל בסוף אוקטובר הוא הוציא עם רוני דלומי את השיר "תחזור", שאומנם נכתב עוד לפני המלחמה על חלל צה"ל אבל הואר מחדש מתוך תפילה להשבת החטופים. אחריו יצא השיר "כל יום מחדש" עם גידי גוב, ושני הסינגלים, שהתקבלו באהבה, בישרו גם על ההצלחה של האלבום כולו שכבר הספיק להגיע לטופ באלבומים המושמעים באפל מיוזיק.
על אף שהמלחמה לא מוזכרת מפורשות ב"מגדל של אור", היא אופפת הכול. דוק של עצב או המתנה – לאהוב, לימים טובים יותר – מלווים את כל עשרת השירים. הליריות במילים ובלחנים משאירה באוויר געגוע, אפילו שמות השירים משקפים את הלך הרוח, למשל "עד שתחזרי אליי", "לא יכול לישון" עם שי צברי, "עד שיפריד בינינו ים" עם Ara Dinkjian או "לי לא אכפת" עם מאי ספדיה. בפרויקט של לפני עשור הכול היה גדול, מרשים ומלא, המון נגנים, שירים גדולים – פסטיבל. רייכל השכיל לעשות את ההתאמות הראויות לתקופה, המגוון עדיין עשיר אך צנוע ונקי לעומת הגרנדיוזיות (המבורכת בגלגול אחר) של האלבומים הראשונים. זוהי לא התאמה מלאכותית כדי להעביר טוב את האלבום בגרון שניחר מבכי בחודשים האחרונים, אלא מהלך כן, שהרי הוא עצמו מושקע עד עמקי הנשמה במה שקורה כאן על האדמה שלנו.
משהו נשבר במציאות הישראלית, ואיתו משהו עמוק נסדק בליבו של רייכל בתקופה הזאת, האימה הגיעה עד פתח ביתו כשחברו הטוב אל"מ רועי לוי נפל בקרב, כשטיל ריסק את גן השעשועים של בנותיו ובכלל כשתרחיש האימה האפוקליפטי ביותר קם מול עינינו. רייכל לא נח בחודשים האחרונים, בזירה הבינלאומית הוא ניצל את קשריו וכוחו בעולם להטות את הכף לטובת ישראל. גם כאשר ידע שהמחיר שהוא עלול לשלם על דעותיו יהיה גבוה, הוא לא היסס להגיד בקול רם שברחובות עזה לא מסתובבים חפים מפשע וגער בקולגות מסביב לעולם שבחרו לשתוק מול הטרור הרצחני. אמירות שיכלו אולי גם לפגוע בתדמיתו כקונצנזוס ישראלי כמעט א־פוליטי. במקביל הוא פעל גם בארץ ועבר בלי הפסקה בין כיכר החטופים, בתי החולים, הבסיסים ובתי העלמין. וברקע כל אלה רייכל המשיך ליצור מוזיקה, אלבום שלם, שרובו נכתב מתוך המציאות הכאוטית.
באלבומים הקודמים של הפרויקט רייכל הביא מוזיקה בינלאומית עם קולות מארצות רחוקות וכלים אתניים שבינתיים אולי הפכו לקצת יותר מוכרים על הבמות בישראל. באלבום החדש של הפרויקט נדמה שזו לא הבינלאומיות המוכרת שלו, אלא יותר קיבוץ גלויות. אם שירים היו פרצופים או מפגש חברתי אז "מגדל של אור" היה תמונה של חבורת מילואימניקים מאובקים שיצאו עכשיו מעזה, כזו כמו בקלישאות, שיש בה מכל המגוון הישראלי. רייכל יצר כור היתוך אבל לא כור בן־גוריוני שממיס את המסורות של כל מי שנכנס לתוכו, אלא עדין יותר, בחום שאפשר להתחמם בו ולשיר בכמה שפות. שירה ברוסית ("Жил человеĸ на свете" עם ארקדי דוכין) ובערבית ("بلدي" עם לואי עלי, שיר זיכרון ללוחמים דרוזים) מתקיימות לצד עברית בהירה ושיר אינסטרומנטלי, לכולם יש מקום, בכולם יש יופי ונחמה. השירה בשפות מקור לא רק משקפת שייכות אלא מחזירה כל אחד מהשותפים והמאזינים לבסיס שלו, במידה מסוימת אולי כפי שרייכל עושה בעצמו בהחלטה להחיות את הפרויקט. נכון שגם באלבומים הראשונים של הפרויקט המוטיב הזה היה נוכח ואפילו חלק מהותי מהרעיון, אבל כאן נראה שהשירים נתפרו ממש כדי ליצור יחד את הפסיפס המקומי.
ואכן קשה לפספס את האקלים שבו צמח "מגדל של אור", אפילו השירים שנושאים את התקווה, כמו "כל יום מחדש" שרייכל שר עם גידי גוב האגדי או השיר העשירי "ילדים של קיץ" שסוגר את האלבום עם אווירה של תום ילדות וקרני שמש חמימות שמצמיחות חיים חדשים – יש בהם איזה געגוע לימים שיהיו או שהיו, לאהבה יציבה כזו ולבעיות פחות הישרדותיות. בעולם של לפני חרבות ברזל אולי אפשר היה למצוא מתיקות־יתר בכל התיאורים הנ"ל, אבל בתוך כל המר והשחור שנשפכו עלינו בכמויות בלתי סבירות זו טיפה של אור. אולי אפילו מגדל.
