"בתי המחסה מגדלנה" הוקמו במאה ה־19 בידי מסדרים שונים של הכנסייה הקתולית באירלנד, ומטרתם הייתה איסוף, קליטה והצלת נשים ש"סטו מדרך הישר". אלא שבמהרה הפכו הבתים האלה למוקדי ניצול נפשי וכלכלי, ורובם הפכו למכבסות אזוריות שבהן הועסקו הנשים הללו בתנאים ירודים, ללא אפשרות עזיבה, והמזעזע מכול – ילדיהן נלקחו מהן סמוך ללידה ונמסרו לאימוץ או מתו במוסדות עצמם. במסגרת מחקר אקדמי שפורסם ב־2014 התגלה נתון מבעית ולפיו רק במכבסת מגדלנה אחת, במחוז גאלוויי שבמערב אירלנד, מתו 796 תינוקות בין השנים 1925 ל־1961. עד כדי כך הושרשו "מכבסות מגדלנה" בתרבות האירית, שהאחרונה שבהן הפסיקה את פעולתה רק ב־1996. עד אז הספיקו להשתעבד בהן כ־30 אלף נשים. רק לאחר שנים, ב־2013, התנצלה אירלנד באופן רשמי על מפעל העבדות הזה.
מכבסת מגדלנה אחת הפועלת בתוך מנזר רב־עוצמה שנבנה על גבעה מעל עיירה אירית קטנה היא הרקע של "דברים קטנים כאלה". שם הנובלה עשוי לרמוז גם על אורכה, מדובר במאה עמודים קטנים בלבד, שהאוחז בהם בחנות יסתפק אם ראוי לשלם עליהם מחיר מלא של 88 שקלים. התשובה הקצרה: ראוי.
הסופרת קלייר קיגן, שנכנסה בזכות הספר הזה לרשימה הקצרה של פרס מאן־בוקר היוקרתי, מצליחה במעט מילים להכניס את הקורא לעולם שלם ועגול, אפל ונוגה אך גם מלא חמלה ורוך. זהו סיפורו של ביל פרלונג, סוחר פחם זעיר שחייו משתנים לאחר שנכנס למכור סחורה במנזר שעל הגבעה. שם, הוא פוגש נערה שמבקשת ממנו שייקח אותה החוצה גם אם זה רק כדי לטבוע בנהר הסמוך, והוא מיד נעתר לבקשתה. אלא שכאן, נכנסת החברה השמרנית שסביבו, חמש בנותיו – שעתיד החינוך שלהן תלוי בנזירות ובכמרים – ובעיקר רעייתו שבסך הכול רוצה להמשיך את חייה השלווים של המשפחה בעיצומה של סערה כלכלית לא פשוטה שתוקפת את אירלנד באמצע שנות השמונים של המאה ה־20.
כמי שנולד לעובדת משק בית של משפחה עשירה בעיירה ושאיש אינו יודע בוודאות מיהו אביו, עברו של ביל רודף אותו ומדרבן אותו לסייע לפחות לנערה אחת להשתחרר מהמכבסה המאיימת.
יחסית לנובלה קצרה, המחברת מצליחה לדחוס לתוכה דילמות משפחתיות, אתיות ואישיות מורכבות ומרתקות שאין להן תשובה אחת חותכת. היא פורשת אותן במניפה איטית ועגולה, ונותנת לא מעט למחשבות של הקורא לעשות את ההקשר ואת החיבורים ולהסיק בעצמו את המסקנות. זוהי ספרות פוליטית משובחת – הספר זכה בפרס אורוול לספרות פוליטית – שבה אומנם ברור לחלוטין מי הרעים בסיפור, אבל הדרך להתמודד עם הרוע אינה ברורה, וכל בחירה מתקבלת בהבנה ובלי שיפוטיות.
זו כנראה גם הסיבה שסופה של הנובלה פתוח: ביל מביא את הנערה, שאותה החליט להציל למרות כל הסכנות שהמעשה עלול לגרום לו ולמשפחתו, לסף דלת ביתו. בפנים, מחכה אשתו שמתנגדת בתוקף לערעור הסדר הקיים, והקוראים מוזמנים להשלים את הסצנה הבאה, שהיא לכאורה הדרמטית מכולן. קיגן הייתה יכולה לבחור בסוף שכולו טוב, כלומר קבלה של הנערה לבית המשפחה, או בסוף שכולו פיצוץ בין בני הזוג. אבל היא עוצרת רגע קודם, ומעניקה לנו את הזכות לבחור מה קורה הלאה. וגם זו אינה בחירה ספרותית מובנת מאליה, שכאמור שואבת במאה העמודים הקטנים הללו את תשומת הלב שלכם.
