המלחמה הביאה לפתחנו כל כך הרבה כאב וצער אך גם קרני אור מופלאות. אחת מהן הייתה ההתגייסות המהירה של בתי אוכל רבים שהרעיפו על החיילים מזון טעים ומנחם. כזכור, חלק מאותה התגייסות כללה הכשרת מטבח במהלך מרחיב לב, חלקן אף החליטו להישאר כשרות גם כעת, כשהמדינה נכנסה לשגרת מלחמה משונה. אז למרות המצב, ואולי דווקא בגללו, החלטנו להצפין במיוחד כדי לבקר במסעדת נור, השוכנת במרכז הכפר ג'וליס שבגליל המערבי ומציעה גם לשומרי כשרות אפשרות לטעום סוף סוף אוכל דרוזי כשר ואותנטי. מי שמנהלת את המקום ביד רמה היא בסמה ח'יר, אלמנת צה"ל שנלחמה באומץ רב למען עצמאותה, הקימה את המסעדה וקראה לה על שם בנה – נור.
הגענו בשעת צהריים ועל אף שיום חמישי אמור לבשר על פתיחת סוף השבוע, שהו במקום רק סועדים בודדים מלבדנו. בכניסה למסעדה מתנופפים בגאווה שני דגלים גדולים, דגל ישראל ודגל העדה הדרוזית. המסעדה עברה שיפוץ לפני כשנה ומשלבת בין עיצוב מסורתי של קשתות אבן למוטיבים מודרניים. גם בתפריט מקפידים לשלב מנות מערביות כמו שניצל, המבורגר או אנטרקוט ויש גם מנות לילדים, שמלוות ביחס חם ומתעניין.
המקום פתוח מדי יום (למעט שבת וראשון) מתשע בבוקר ועד תשע בערב ובימי שישי עד שתיים, ומציע מגוון שכולל ארוחת בוקר דרוזית ושני סוגים של ארוחת טעימות (מצומצם ב־140 שקל לסועד, מורחב ב־180), אך אנחנו העדפנו לבחור מנות באופן עצמאי מתוך התפריט.
התחלנו עם שני סלטים שהיו כל מה שאתם חושבים על מטבח דרוזי: טריים־טריים, ריחניים ומרעננים וגם שונים מהגרסה המוכרת לנו. סלט כפרי הוא וראיציה למה שמכונה אצלנו "סלט ערבי", קרי מלפפון, עגבנייה, בצל, פטרוזיליה, נענע, שמן זית ולימון אלא שקוביות הירק לא חתוכות דק אלא בינוני; סלט הטבולה האסלי היה אף הוא פרשי והתבסס בעיקרו על המון פטרוזיליה ונענע קצוצים ונוקד במעט בורגול וריבועי עגבנייה ספורים.
המשכנו לסיגר מסאחן – ארבע יחידות של סיגר מטוגן שמורכב לא מדפי הפילו הרגילים כי אם מפיתה דרוזית מגולגלת, ומולאו בתערובת עוף ובצל. המרקם של הסיגר היה רך יחסית והמילוי היה מצוין ובארומה קינמונית עם סומאק. המשכנו למחמר, מנה דרוזית מפורסמת המוגשת בקדירת חרס של עוף (יש גם גרסה עם בקר), תפוחי אדמה, בצל ופלפלים. היא הייתה שמנונית ומעט חריפה אבל הרוטב שעטף אותה היה עשיר ומשגע. משם המשכנו לשישברק, הלא הם הקרפלעך הערביים. כיסוני הבצק הרבוך מולאו בשר ושחו ברוטב יוגורט טבעוני חמצמץ ומימי מדי ובסך הכול היו טעוני שיפור. הבצק לא היה מספיק נימוח והמילוי אנמי. לעומתם המלפוף – עלי כרוב בלדי ממולאים באורז היו לא פחות ממושלמים. הם הצליחו להחזיק את המילוי בלי להיות קשיחים או סיביים, ונהנו מטעמים עדינים אך בעלי נוכחות עמוקה. וכמובן אי אפשר לקיים סעודה דרוזית בלי מנת מנסף טלה – אורז שמנוני ורך שבושל בציר טלה ומעליו בשר מפורק, מעוטר בצנוברים ושקדים קלויים.
סיימנו כמובן עם קינוח על חשבון הבית שכלל שני סוגי בקלוואות ועוגת שכבות של ספוג וקרם בשיק אייטיזי, קפה שחור דרוזי מר ומהביל לצד תה עם עלה נענע ושקיק ויסוצקי (מה).
בדרך הביתה הטבע המתפרץ בחבל הארץ היפה הזה ניכר מכל פינה. הניגוד בין הירוק הכל כך חי למקומות התיירותיים הריקים מאדם ממחיש יותר מכול את מצבנו הנפשי בחורף תשפ"ד. הצפון מתגעגע אלינו, ואנחנו אליו לא פחות. אין מקום טוב יותר להתחיל את הטיול הבא שלכם מאשר אצל בסמה.
