תמיד כשמדברים על גיוס חרדים ועל שוויון בנטל ועל כל הסאגה הישראלית הבלתי נגמרת והמתישה והעוכרת שלווה הזו, אני נזכר במיכאל. מיכאל היה בחור שלמד בוועד שלי בישיבה. שבע שנים תמימות חיינו זה לצד זה. אומנם אף פעם לא היינו חברים טובים אבל תמיד הייתה בינינו איזו ידידות אמיצה. אני הייתי רואה את מיכאל והוא היה רואה אותי. מדי פעם היה יוצא לנו אפילו לדבר קצת בלימוד או סתם לנהל שיחת חולין קצרה. היינו חולפים זה על פני זה בבית המדרש או במסדרון או בפנימייה ומחליפים כיפים כאלה. יד חזקה הייתה למיכאל וכל כיף שלו היה וואחאד כיף. אני לא יודע עד כמה הוא יהיה שמח אם יגלה שכתבתי עליו בעיתון, ובדיוק לכן קראתי לו מיכאל אפילו שקראו לו בשם אחר.
מיכאל היה בחור גבוה, רזה, ממושקף, חייכן, שקט ונעים הליכות. אבל חוץ מהתיאור הדי בנאלי הזה, הוא היה בחור הישיבה המושלם. כזה שאליו מכוונים כשאומרים בחור ישיבה. אותנטי. אמיתי. צדיק יסוד עולם אבל לא בקטע חריג. אני לא חושב שמיכאל פספס אי פעם תפילה בישיבה, ויודע בוודאות גמורה שהוא מעולם לא איחר לסדרי הלימוד ומעולם לא התבטל בבית המדרש. מעולם. מיכאל היה דמות עגולה. ללא רבב.
בישיבה שלנו היו הרבה בחורים טובים ברוך השם, אבל במיכאל היה משהו אחר ומיוחד דווקא כי היה לכאורה בחור רגיל. ישנם הבחורים הצדיקים־מאוד האלה. הסגפנים. הצו"לים, בעגה הישיבתית. אלה שאין להם כמעט דבר עם הבלי העולם החיצון. אך לא כזה היה מיכאל. מיכאל היה בחור רגיל באמת. בחור רגיל ומושלם. והסיבה שאני נזכר בו בכל פעם שמדברים על גיוס חרדים היא כי הוא באמת הבחור הזה שתורתו הייתה אומנותו. תאמינו לי, עשר שנים מחיי למדתי בין כותלי ישיבות ליטאיות טובות. עשר שנים שחייתי לצד אינספור טיפוסים שונים ומשונים על הסקאלה הזו של בחור הישיבה. עשר שנים שבהן נעתי בין גאוות יחידה עצומה מהטייטל שנשאתי על כתפיי לבין תהייה קיומית על המהות שהטייטל הזה מביא איתו. אבל אני לא הסיפור עכשיו. מיכאל הוא הסיפור עכשיו. ומה שאני רוצה לומר עליו הוא שבשביל בחורי ישיבה כמוהו אני מוכן לצאת לכל מקום, להפגין ולמחות למען זכותם המלאה, הרוחנית והעקרונית, ללמוד תורה מבוקר עד לילה. מיכאל מבחינתי שווה לעם ישראל אינספור זכויות. מיכאל מגלם בשלמות את כוונת בית היוצר שנקרא ישיבה. הוא הבחור שצריך להישאר בבית המדרש באין מפריע. אני חותם עליו.
עכשיו תראו, לא למדתי בעשרות ישיבות. למדתי בסך הכול בישיבה גדולה אחת, וכיוון שלמדתי בישיבה גדולה אחת אני יכול לספר רק על מה שהתרחש בה, על אף שהיו לי חברים מישיבות רבות. בבית המדרש שלנו היו אומנם כמה וכמה מיכאלים, וכמה וכמה צדיקים ושקדנים ממיכאל, אבל גם היו עשרות רבות שלא התקרבו לקצה־קצהו ובואו נגיד שההצהרה על כך שתורתם אומנותם לא ממש התיישבה טייט על סיפור חייהם, וזה לגמרי בסדר מבחינתי. לא כל אחד חייב שתורתו תהיה אומנותו, ובכלל, אי אפשר לצפות שישיבות יהיו בתי חרושת עם תוצר אחיד. אבל, וזה אבל חשוב, דווקא בשל כך, דרוש תיקון. לא תיקון איטי, תהליכי ומרוח. תיקון מיידי. תיקון שיתרום ראשית כול לאיכותם של בתי המדרש הישיבתיים. תיקון שיהפוך את הבינוניות הישיבתית ואת הניוון הרוחני בבתי המדרש לתופעה שולית. דווקא בשעה כזו, שעת מלחמה קיומית, מישהו צריך לתת את הדעת על כך שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך.
אנחנו מאמינים בני מאמינים שאנשים כמו מיכאל הם נכס אסטרטגי לעם ישראל. אנחנו מאמינים בני מאמינים שתורתם של מיכאלים למיניהם, מגנא ומצלא. אבל מי שלא, שיקום ויודה באומץ שהוא מחוץ לתחום הזה. גם מתוך בתי המדרש החרדיים יכולים וצריכים לצאת לוחמים קרביים, חובשים, תומכי לחימה, אנשי מודיעין, כתבים בגלי צה"ל, מתנדבים במד"א ובזק"א, כאלה שמאיישים משרות שירות אזרחי שונות ומגוונות ולא בדיעבד, לכתחילה! אני מאמין בזה בכל מאודי ויודע באמת שזהו תיקון קריטי ובהול שצריך היה להיעשות מזמן, אבל המלחמה כמו המלחמה – הייתה תזכורת כואבת לזה.
יש שתורמים יותר ויש שתורמים פחות בכל חברה, אך עצם מהות התרומה, ההתנדבות, השירות, הנתינה מעצמי איקס שנים למען המקום ולמען הזמן – הוא ערך תורני ומוסרי שעולם הישיבות יהיה המרוויח הראשון ממנו.
