רביעי בצהריים, גשם בחוץ והרשת גועשת. בתזמון מושלם והרמוני, שתי הזמרות הצעירות והמצליחות אלה – לי להב ואגם בוחבוט פרסמו סרטון בו הן מבצעות את טקס "גזירת החוגר" המפורסם, קו הסיום הנכסף של כל חייל בצה"ל.
הן התחבקו עם הוריהן, כשברקע מדור ההפקות המפורסם, חייכו למצלמה, תחבו את החוגר בין מספריים, וכמו כל צעיר במדינת ישראל שזכה להשתתף במפעל ההגנה על המדינה, סיפרו כמה הן "שמחות על הזכות ומרגישות גאווה לקחת חלק", ובמיוחד "בימים הקשים האלו". כך, הן יצאו בתרועה אל דרכן האזרחית החדשה, למרות שספק אם נפרדו ממנה אי פעם.
באופן כללי, אין כל פסול בגאווה שהשתיים מרגישות במעמד, במיוחד בימי המלחמה שמוסיפים משמעות אחרת לכל שירות צבאי, קרבי, ג'ובניקי וגם התנדבותי. ובאמת, הכוכבות הצעירות (או אנשי השיווק שלהן) כתבו טקסט מרגש, הירואי, חמים ועם כל הקלישאות הנכונות. אך כנגד הפיתוי להשוות בין כמות הלייקים או הצפיות שהן קיבלו על פוסט הפרידה המקסים ולחרחר תחרות חדשה בביצה, עלינו כחברה להציץ רגע אל מחוץ לפריים ולגלות את הבור העמוק שנמצא שם.
"היום סיימתי פרק חשוב ומשמעותי בחיים שלי. שירות צבאי מלא של שנתיים שבהן עברתי הכול מהכול", כותבת אגם, "למדתי את עצמי מחדש", מוסיפה ומגדילה אלה לי, "יצא לי לשמח ולהופיע לכל כך הרבה חיילים שריגשו אותי כל פעם שהם קפצו ונהנו. יצא לי להכיר אנשים חדשים, מעניינים ומוכשרים. אני גאה להגיד שעשיתי שירות מלא ומשמעות".
מילותיהן מייצרות את האשליה שבאמת מדובר בשתי חיילות מלאות אידיאלים וערכים, ששירתו בצבא מדי יום ביומו (אולי אפילו סגרו שבת רחמנא ליצלן), שמרו על הגדרות, סיירו בגבולות או ישבו במשמרות ארוכות מול מסכי התצפית בניסיון למנוע חדירת אויבים לשטחי המדינה.
השתיים אפילו לא היו קרובות לחוות את הצבא האמיתי, ואפילו לא חוו את הצבא ביחידות השנויות במחלוקת כמו גל"צ, תיאטרון צה"ל או הלהקות הצבאיות. השתיים היו רחוקות מלהתנסות בחיים תחת מערכת נוקשה, צבאית, ובפועל חוו את הצבא כמקפצה אל התרבות הישראלית.
יש לומר שהתפקיד של אלה – לי להב, אגם בוחבוט וכל שאר הכוכבים שעברו במסלול ה"טאלנט" הוא עדיין בעל משמעות, גם אם הם מבצעים אותו בשעות שפנויות להם בלו"ז, בין קמפיין לצילומים. בכל זאת, בכל מה שקשור להעלאת המורל, לזמר אהוב ומוכר יש השפעה אחרת מלהקה המורכבת מזמרים אנונימיים בני מעמדם של החיילים הרוקדים בקהל. אבל בשום פנים ואופן אי אפשר לקרוא למה שהן עשו "שירות מלא", וגם לא יומיות ואפילו לא התנדבות.
העובדה שהשתיים לבשו מדים בצבע זית, אינה אומרת שהן היו באותה המערכת כמו 170,000 החיילים האחרים שמשרתים בסדיר. הן, סגרו את חוזה הטאלנט שלהן בהתאמה אישית, כמו כל קמפיין אחר, בעוד שהשאר עברו את שרשרת הבקו"ם, חבשו את כובעי הב', התגלגלו בחול או דמעו כשקיבלו תפקיד שאותו לא רצו ובו הם יאלצו לבלות את השנתיים הקרובות, לפחות.
גם אם הזמרות בכל זאת בחרו להתייחס למלחמה שהעמיקה את תחושת השליחות שלהן, הבחירה לנופף בצמד המילים "שירות מלא" תמוהה מאוד. דווקא בימים אלו, עלינו לוודא שמי שמקבל את ההערכה הראויה הוא מי שבאמת ויתר על שנותיו היפות, שם בצד כל חלום או שאיפה (וכמו שגילינו ברשת, גם בין שורות הלוחמים ישנם זמרים עם פוטנציאל גבוה) ואין לו כל סיבה להדגיש את העובדה ששירת שירות מלא, כיוון שהוא באמת עשה זאת.
ישראל היא בין המדינות ברות המזל בהן כוכבי ענק גם לוקחים חלק בשירות המולדת, ולא מתנערים מחובתם. אבל מסלול הטאלנט שנוצר בשביל כוכבות נוסח בוחבוט ולהב, לא יוצר הילת ההתנדבות ו"הקרבת הקריירה" – ברור שבשירותן הצבאי הן לא הפסידו דבר.
גיבורי המלחמה הם לא מי שעמדו על הבמות, אלא מי שישבו בקהל, לא מי שהתפארו בפוסט גורר לייקים על שירות משמעותי, אלא מי שביצעו אותו בפועל, רחוק מכל קליטה אינטרנטית. וגם אם תפקידן של הזמרות כולל בתוכו את משימת הרמת המורל הלאומי, שאין לזלזל בחשיבותה, אסור לנו לשכוח ולו לרגע את ההבדל בין אלו לאלה.
