ביום ראשון קמתי באמצע הלילה כדי לראות את הסופרבול – המשחק הזה שנקרא באנגלית "כדור רגל" למרות שמחזיקים את הכדור ביד. בדרך כלל אני מוותר על התענוג ומסתפק בתקציר בבוקר, אבל יום לפני כן שמעתי במקרה שזה קורה השבוע, והחלטתי לזכר ימיי בפרסום לקום ולצפות בקנזס סיטי צ'יפס משחקים נגד סן פרנסיסקו ארבעים ותשע בין פרסומות בשווי מיליוני דולרים לדקה.
האמת היא שלא התעוררתי במיוחד. הדבר היחיד שאני אוהב בפוטבול הוא שזה ענף הספורט היחידי בעולם שהצליח לייצר סרטי ספורט טובים. פשוט נשארתי ער, כי אני מתקשה להירדם לאחרונה. "הפטריוטים" נגמרת ב־23:00, ועד שאני מגיע הביתה כבר 23:30, ואז אני מנשנש משהו וכבר 00:00, ואז אני מתקלח ומנשנש עוד משהו ורואה קצת טלוויזיה, ופתאום 01:30. אז זפזפתי לערוץ הספורט וקלטתי שזה מתחיל, ואם כבר נשארתי ער אז יאללה, שיהיה, נראה משחק עם כדור אליפטי. כמה גרוע זה כבר יכול להיות?
קחו שלושים שניות, לא יקרה כלום
למי שלא מכיר, בפוטבול אדם רזה צריך לזרוק כדור לאדם אתלטי, במטרה להביא אותו לקצה המגרש של היריבה בזמן שיותר מעשרה מקררים מנסים להתנגש בו חזיתית במטרה לשבור לו את הצלעות. מעבר לזה אני לא ממש מכיר את החוקים, אבל לגמרי אשמח לפגוש מחר אנשים ולדפוק להם מבט מזלזל בעודי שואל אותם "מה, לא קמת לראות את הסופרבול?".
כשעבדתי בפרסום זה היה השבוע הכיפי ביותר בשנה. הסופרבול הוא ללא ספק האירוע הגדול ביותר בשוק הפרסום האמריקני, עם כל הפרסומות הטובות ביותר של השנה, הכוכבים הגדולים וההפקות המטורפות. האמריקנים מעולים בייצור אירועי ספורט וטלוויזיה. אצלנו במשחק חשוב כלשהו תזכה לפרסומת מעצבנת של מקדחה שנוגחת כדור לשער. שם ידאגו שלא תהיה שנייה אחת של שעמום. גם כשאין משחק על המגרש, הם יסדרו לך את הפרסומות הכי טובות.
הם גם יסדרו את ההופעה הכי טובה במחצית. השנה הופיע הזמר שהכי נשמע ישראלי, אשר. לא הכרתי שיר אחד שלו אבל גם במשחק צפיתי למרות שאני לא מכיר חוק אחד שלו. אז זרמתי.
פרסומת הסופרבול הכי טובה שראיתי בחיי קשורה לכך שהאמריקנים דואגים שלא יהיה רגע אחד משעמם בשלוש ומשהו השעות של המשחק. אם אני לא טועה, זאת הייתה פרסומת לבנק שמבין את הצרכים של הלקוחות שלו או שקר כלשהו אחר. בניגוד לכל מה שנהוג בפרסומת פוטבול מפוצצת עם מייקל ג'ורדן שמשחק גולף נגד מדונה בזמן שהיא על הכתפיים של מייקל ג'קסון, בפרסומת הזאת פשוט ראו בנאדם יושב על ספה, מביט למצלמה ואומר משהו כמו "אנחנו יודעים שאתם מפחדים לפספס את הפרסומות של הפוטבול, ושאתם ממש צריכים לשירותים, אז הנה, קחו שלושים שניות שבהן אנחנו מבטיחים לכם שלא יקרה כלום".
ואז הבנאדם פשוט קורא עיתון במשך עשר שניות (בכל זאת, שלושים שניות זה ים כסף), ובאמת לא קורה כלום. מאסטרפיס.
רגע לפני הכניעה העלובה שלי
האמריקנים לוקחים מאוד ברצינות את הספורט הזה, כי אלה המלחמות שלהם. בזמן שאנחנו נלחמים בחאן־יונס הם נלחמים על הטאצ'דאון. נכון שהם נלחמו גם באפגניסטן ובעיראק ובווייטנאם ובקוריאה וביפן, אבל מבחינת האיום הקיומי הם ההפך הגמור מאיתנו. אז מרוב שאין להם איום קיומי, כל האנרגיה מושקעת בייצור קרבות ספורט מופלאים.
לצערי הקרב האמיתי שלי באותו הלילה היה נגד השינה. כבר בשירת ההמנון התחלתי לנקר. שיניתי תנוחה והתיישבתי, אבל זה לא עבד. ככל שהמשחק התקדם והמשכתי לא להבין את החוקים, כך הראש צנח יותר וניסה לשכנע אותי להירדם עוד לפני המחצית. מיד רצתי למטבח, לארגן איזה נשנוש נגד ניקור. הכנתי לי פסטה ושניצל ופופקורן וקצת גלידה וגרעינים כדי להישאר ער. אל תסתכלו עליי ככה.
במשך כל הופעת המחצית נשארתי ער. כשהמחצית השנייה החלה נמשך הקרב נגד ההירדמות. אבל זה כבר נהיה עקרוני מבחינתי. כמו בכיתה ד' בעפולה, כשנשבעתי שהשנה אני נשאר עם החברים בל"ג בעומר עד הבוקר, וכבר בתשע וחצי בערב הייתי גמור מעייפות. לא משנה כמה המשחק הזה ישעמם אותי: אני אעמוד בזה ואראה את הסופרבול הראשון בחיי.
בסוף הרבע השלישי או הרביעי – איבדתי תחושת זמן – החלטתי שאני נכנע. די, החזקת עד כאן, לך לישון, תפוס שעה־שעתיים לפני שמתחיל עוד יום, עזוב את ההתערבות המטומטמת מול עצמך ויאללה, שינצח המקרר מסן־פרנסיסקו או מקנזס־סיטי, למי אכפת. אבל רגע לפני שהעיניים נסגרו לחלוטין, ממש בהילוך איטי, כאילו נהנות מהכניעה העלובה שלי, בשארית פעילות האוזניים שנשארה לי שמעתי את השדר אומר משהו על חטופים. שכנעתי את עצמי שהוא אמר חטיפות, ודיבר על המשחק, אבל אז שוב שמעתי אותו מדבר על זה, ובין ערנות לשינה שמעתי את המילה חילוץ.
התעוררתי מיד. פתאום היה צהריים מבחינתי. הושטתי את היד לטלפון וראיתי דיווח שצה"ל חילץ שני חטופים. על מסך הטלוויזיה עוד זרקו כדורים על כל מיני מקררים, אבל זה כבר לא עניין אותי. עוד יותר ממה שזה לא עניין אותי בהתחלה. במשחק הייתה הארכה, ואני רק חיכיתי שד"ר זמרי תתעורר כדי לעדכן אותה בחדשות המשמחות. ייתכן שעזרתי לזה לקרות כי בשלב מסוים היא הגיעה לסלון עם פרצוף כעוס ושאלה למה הטלוויזיה על ווליום 80. כי חילצו שני חטופים, אמרתי לה. היא שאלה איך זה קשור לפוטבול.
כמה הייתי צריך את הסופרבול הזה. כבר ארבעה חודשים אני מחכה לסופרבול הזה. תמיד אזכור את הסופרבול הראשון שראיתי בחיי, שבו ניצחנו שתיים־אפס. למתעניינים, אגב, בסוף קנזס־סיטי ניצחה בהארכה. מי ייתן ובקרוב נשמע על עוד 134 ניצחונות כאלה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
