מה הדבר הכי חשוב ללוחמי צה"ל ברצועת עזה? ניצחון על חמאס. ומה חשוב לא פחות? שנדע שצה"ל כבר מנצח. אחרי נתק ממושך נחשפו לוחמינו מחדש לרשתות החברתיות או לטלוויזיה, וליבם נחמץ נוכח תופעת פקפוקים מסוימת בהישגיהם. חשוב להם להעמיד דברים על דיוקם. לכן הם מקדמים במאור פנים עיתונאים שנכנסים לשטח.
שלשום בבוקר נכנסתי שוב גם אני, הפעם כאורח לרגע בגדוד הנח"ל הסדיר 931, שפועל במסדרון נצרים, ציר פתלתל בן כתשעה קילומטרים בין נחל־עוז לים. חוץ מהכלניות שפרחו בינתיים בהמוניהן ליד קיבוצי העוטף, והחיטה שמזדקפת בשדות, נחשפו כמה הבדלים משמחים נוספים: צירי תנועה שנפתחו מחדש, פועלים תאילנדים על טרקטורים ודממת צופרים. בביקור הקודם נאלצנו למצוא מחסה לרגל התרעת צבע אדום, הפעם לא הייתה התרעה כלשהי. המאגר הרקטי של חמאס הולך ונכחד, וזה בוודאי סממן של ניצחון.
ועוד סממן: בביקור הקודם התנהלנו פנימה והחוצה בתוך טנק, שלשום הסיעו אותי ברכב ממוגן הרבה פחות. סמוך לשמונה בבוקר עשינו דרכנו לשכונת ג'וחאר א־דיק, מאורת התרנגולים בתרגום חופשי. מול רחבה חולית גדולה ושלולית טרייה חונים טנקים וכלי רכב משוריינים למרגלות בניינים מחוררים או מה שנשאר מהם. ממרומי אחד מהם נשקף אזור לחימה אורבני: שכונת זייתון בצפון, אל־בורייג' ונוסיראת בדרום, ובמערב נצרים ז"ל. כמעט שום זכר לא נותר ממנה ומהכביש שהוביל אותי אליה בפעם האחרונה, לפני תשע־עשרה שנים והתנתקות אחת. צומת נצרים המפורסם נכתש לאחרונה אף הוא תחת שרשראות הטנקים והדי־ניינים שלנו, במסגרת מבצע ביעור המנהרות וזירות המטענים.
שלשום, כבר בדרך לגדוד, קרה משהו: מישהו דיווח בקשר שיש דמות חשודה על אחד הגגות, כנראה צלף. גורם סמכותי הוריד פקודות איתור וסיכול נחרצות. בתוך שניות נמסרה התרעה למערך הכטמ"מים של חיל האוויר ולסוללת תותחנים. צרורות מקלע הדהדו בקרבת מקום וכמה קולות נפץ נוספים. איש לא התרגש. ככה זה אחרי ארבעה חודשי לחימה. המשכנו למפקדה, שבה אפשר היה לפגוש את הגורם הסמכותי שמנצח על מבצע הסיכול של הצלף: סגן־אלוף עוז משולם, המג"ד, תושב עמק יזרעאל, בן 35, אב לשניים, שישן עכשיו רק שלוש שעות בלילה, וגם זה ליד מכשיר קשר מצרצר.
בשמחת תורה חש משולם הנה עם הגדוד מהתעסוקה המבצעית בגוש עציון. שבעה מאנשיו נפלו מאז, בהם ארבעה קצינים. את רוב ימי המלחמה והתמרון הקרקעי עשו בצפון הרצועה. בשלושת השבועות האחרונים חיילי הגדוד מחזיקים את מסדרון נצרים, מופקדים על שמירת ההפרדה בין דרום הרצועה לצפונה, שמירה קפדנית בהחלט ככל שהתרשמתי.
ישבנו בחדר צדדי שחלונותיו המסורגים משקיפים על זירת המסדרון. סגן־אלוף משולם העניק לי סקירה מקפת על פועלו של הגדוד, השיב בחפץ לב על כל שאלה, ובין תשובה לתשובה המשיך לנהל בקשר את המבצע לחיסול הצלף. אתה מכונת מלחמה, אמרתי לו בהתפעלות אזרחית, וחילצתי ממנו צחקוק של צניעות והסבר מוסרי משכנע: "צה"ל קיבל משימה להשמיד את חמאס, אז גם גדוד 931 עושה זאת".
כמו מפקדים רבים אחרים, גם אותו הצליח חמאס להדהים בכל מה שקשור להכנותיו למלחמה: "הופתעתי ממש מכמות האמל"ח בכל בית; נשק וציוד במיטה של תינוק, מאחורי הטלוויזיה, ליד הבריכה. רובי צלפים, אמצעי מודיעין, מטענים, הכול. אבל מהרגע שסרקנו בית־בית קשה להם מאוד לחזור. ובכלל, כשצה"ל פועל במלוא הדרו, אף אחד לא יכול לעצור אותו. פייס טו פייס אין להם סיכוי נגדנו".
בעורף חושדים שהאוכלוסייה הפלסטינית אשר נטשה את צפון הרצועה בתחילת המלחמה חוזרת לכאן בהמוניה, ואיתה גם המחבלים. משולם טוען בתגובה שבינתיים נמשכת דווקא התנועה האזרחית דרומה, בחסות הרעיון ההומניטרי, ושצה"ל מתאמץ לסכל את ניסיונות חמאס לשחזר את משילותו. כלים כבדים לעבודות עפר שוקדים על השבחת התשתית של המסדרון. חייליו מאבטחים אותם, וכמעט מדי יום פוגעים במחבל שעדיין צץ פה ושם או יוזמים מתקפות על מחבלים. "המסדרון מאפשר לבתר את הרצועה, ומעניק לנו חופש פעולה ושליטה. בעיניי יש לו ערך אסטרטגי ענק, הוא עוזר לשמר את ההישגים ואת הרציפות שלהם, כדי שחמאס לא ירים ראש".
קול נפץ אדיר טלטל את קירות הבניין שבו ישבנו. הצלף חוסל, כנראה. "מקרב לקרב אני רואה את ההתפתחות העצומה של הלוחמים שלי", אמר משולם, "הגור נהפך לאריה שואג, ובתור מג"ד זה הדבר הכי יפה לראות. הם מבינים למה הם נמצאים פה, יודעים שזה למען משהו מאוד גדול. מעולם לא היה לצה"ל תמרון כזה עצים. העונש המשמעתי הכי גדול שאני יכול לתת ללוחם שסרח הוא להגלות אותו לתפקיד מנהלתי בעורף, ואז הוא ממש מתחנן לחזור. כמובן, הלוחמים לומדים לדעת שלניצחון יש גם טעם מר. כמו שהרמטכ"ל רבין אמר בנאום הר הצופים אחרי ששת הימים: הלוחמים רואים לא רק את תפארת הניצחון, אלא גם את מחירו".
אלה, רעייתו של משולם, ילדה לפני שבועיים בן זכר. ביום שישי שעבר התקיימה הברית. הרך הנימול נקרא הראל, צירוף מילים של הר, לכבוד גבורת הלוחמים, וכינויו של היושב במרומים. הוא מספר על ברכות נרגשות שקיבל מהמשפחות השכולות של הגדוד, ולרגע קולו נחנק ועיניו הצטעפו: "שאבתי עוצמות גדולות מהאירוע הזה. מדי ליל הסדר אנחנו אומרים שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, אבל הדור הזה עושה משהו ששום צבא בעולם לא עשה. כל עוד ייתנו לי מנדט להילחם ולייצר לילדים שלנו עתיד יותר טוב – אני אעשה את זה. אני רק מקווה שהדיסקט של שבעה באוקטובר יתהפך אצל כולם ושייתנו לצה"ל להמשיך; שימשיכו להאמין בו ויאפשרו לנו לסיים את מה שהתחלנו. אם לא נחזיר את החטופים ואת הביטחון לתושבי הדרום, לא יסלחו לנו לעולם. אני יודע שגם למשפחות השכולות חשוב לדעת שהנפילה של הבן לא תהיה לשווא".
בארבעת חודשי המלחמה הספיק גדוד 931 לעלות צפונה, לגליל, להתאמן שם, ולהתכונן למערכה אפשרית עם חיזבאללה. מג"ד הנח"ל משוכנע שאפשר וצריך להכריע גם את האויב המר הזה. "לפני המלחמה הייתה קונספציה שיש מקומות ברצועה שרגל אדם לא תדרוך שם, כמו המנהרות, ופתאום אתה רואה שאפשר, שהשד לא כזה נורא. לדעתי זה נכון גם לגבי הצפון. אני רוצה שיחזור האמון בתמרון הקרקעי, למרות שיהיה שם קשה יותר לצה"ל ולגדוד שלי. בסוף הצפון הוא זירת המלחמה העיקרית, ואותי מינו למג"ד כדי לנצח במלחמה, לא כדי שיהיה כיף".
