מי שמבקר בימים אלו ברפת החרבה של כיסופים יתקשה לדמיין זאת, אבל בעוד תשעה חודשים יהיה כאן מכון חליבה חדש, רפת משוקמת ופרות שמניבות חלב. ביום שלישי הונחה אבן פינה להקמת הרפת החדשה שתיקרא על שמו של ראובן הייניק ז"ל, מנהל הרפת ב־15 השנים האחרונות, שנרצח כאן על ידי מחבלי חמאס.
רפת כיסופים מנתה כ־770 פרות ועגלות, שייצרו עבור תנובה כ־4 מיליון ליטר חלב גולמי בשנה. ב־7 באוקטובר חדרו לקיבוץ עשרות מחבלים מארבעה מקומות במקביל, אחד מהם היה הרפת. 12 מחברי הקיבוץ ושישה עובדי חקלאות מתאילנד נרצחו במתקפה. חבר הקיבוץ שלמה מנצור בן ה־86 נחטף, ועדיין נמצא בשבי.
ביום השלישי לקרבות הגיע לרפת ראובן הייניק ז"ל מביתו באשקלון, יחד עם צוות עובדים, כדי לטפל בפרות שלא נחלבו כמה ימים. הייניק נרצח בידי מחבלים שארבו ברפת. בקרב עקוב מדם הצליחו כוחות צה"ל לטהר את הרפת ממחבלים ולהציל את שאר העובדים, אך מכון החליבה נהרס בקרב. דורית הייניק, אשתו של ראובן, סיפרה בטקס שחששה לחיי בעלה כשנסע לרפת: "ראובן נפל במקום שהכי אהב, ברפת שהייתה מפעל חייו. לצערנו הוא שילם בחייו על המסירות שלו לרפת ולפרות".
כיתת הכוננות לא רק שומרת על הקיבוץ בימים אלו, אלא גם פועלת לשיקומו. "אנחנו קוצרים דשא, מנקים את המרחבים הציבוריים, מלווים ומעודדים תושבים שמבקרים בבתים שלהם"
הפרות שנותרו ברפת ההרוסה שרדו, אך מכיוון שלא נחלבו במשך שבועיים וחלו, הן איבדו את היכולת להניב חלב ונמכרו לשוק הבשר. העגלות והפרות ההרות שנותרו, הועברו במבצע מורכב לרפת במושב ברכיה עד שהקרבות תמו, ואז הוחזרו לכיסופים. במקביל קנה המשק של כיסופים עדר פרות חולבות של קיבוץ גלגל שהועמדו למכירה, כדי לא לאבד את מכסת החלב של הקיבוץ. כשתושלם הקמת הרפת החדשה, יועבר העדר החדש מגלגל לכיסופים.
כאשר חברי קיבוץ כיסופים החליטו לשוב לקיבוץ ולהקים מחדש את הרפת, החליטה תנובה לסייע בשיקום הרפת ובהקמת מכון החליבה בהיקף כולל של כ־15 מיליון שקלים. הסיוע יינתן כחלק מקרן רפתנים שהקימה תנובה לשיקום רפתות העוטף שנפגעו במלחמה. הרפתות ביישובי העוטף מפיקות כ־5% מכלל תוצרת החלב של מדינת ישראל.
טקס הנחת אבן הפינה לא היה הטקס היחיד שהתקיים בכיסופים השבוע. לא הרחק מהרפת התקיים טקס נטיעות של עצי אבוקדו. בטקס הונצח איתי זק, חבר הקיבוץ שהיה אחראי למערכת ההשקיה של כיסופים. זק נרצח יחד עם אשתו אתי ובנם שגיא, לאחר שאת ביתם הציתו המחבלים. שני האירועים, ברפת ובמטע האבוקדו, ביטאו את רצונם של חברי כיסופים לשוב הביתה ולשקם את הקיבוץ. גברי ברגיל, יו"ר קיבוץ כיסופים, אמר בטקס: "אנו מעבירים מכאן מסר ברור לרחוק ולקרוב. כיסופים הייתה וכיסופים תהיה קיבוץ גדול, חזק, פורח ומלא חיים".
לכל בית יש סיפור
בסיום הטקס ברפת פגשתי את שמוליק הראל, חבר כיתת הכוננות של כיסופים. סבתו, ג'ינה חנה סמיאטיץ' בת ה־90, נרצחה בביתה בקיבוץ על ידי המחבלים. לבנו שנולד לפני חודש וחצי הוא קרא אורי חן, על שמה. סקרנותי גברה כאשר הראל ציין שהוא עצמו בכלל תושב עפרה. אביו, בן למייסדי הקיבוץ, היה התינוק השני שנולד בכיסופים, אבל בגיל 30 עזב את הקיבוץ לאחר שחזר בתשובה. למרות זאת, שמוליק ושבעת אחיו בילו מדי קיץ בקיבוץ אצל סבתא ג'ינה. בגיל 18 עזב שמוליק את העולם הדתי ועבר לכיסופים, כור מחצבתו של אביו. הוא עבד ברפת כשנה, ונשאר בקיבוץ גם במהלך שירותו הצבאי. במשך קרוב לעשר שנים התגורר בקיבוץ והיה חבר בכיתת הכוננות. גם כשעזב את הקיבוץ, בעקבות נישואיו לבת עפרה, הוא המשיך לשרת במילואים כחבר כיתת הכוננות של כיסופים. בימים הראשונים של המלחמה הוא מיהר להתייצב בקיבוץ, ומאז הוא שם.
300 תושבי הקיבוץ שוהים כעת במלון נגה בים המלח, ויעברו בקרוב למגורים זמניים ביישוב עומר שליד באר־שבע. הקיבוץ מוגדר כעת כשטח צבאי סגור, והכניסה אליו נעשית רק בתיאום הצבא.
"אני כאן לא רק בגלל שירות המילואים", מבהיר לי שמוליק הראל, "זה החלק הקטן שלי בתקומת העם והארץ. אנחנו חייבים שהקיבוץ יהיה חזק יותר ומשגשג יותר". הוא מספר שכיתת הכוננות שהוא חבר בה לא רק שומרת על הקיבוץ בימים אלו, אלא גם פועלת לשיקומו. "אנחנו קוצרים דשאים, מנקים ומסדרים את המרחבים הציבוריים, מלווים ומעודדים תושבים שמבקרים בבתים שלהם, וכך מקרבים את החזרה שלהם הביתה". אף שבאופן רשמי הוא אינו חבר הקיבוץ, הראל מתפקד בשבועות האחרונים גם כרכז גיוס משאבים של כיסופים. לאחר המלחמה הוא מתכנן לעבור להתגורר בקיבוץ שבו נרצחה סבתו.
לאחר הטקס יצאנו לסיור בקיבוץ עם גל עופרי, חבר הקיבוץ. הבית שלו נמצא בשורת הבתים המערבית ביותר, כקילומטר וחצי מעזה, שבתיה נראים מכאן בבירור. כשהגיעו המחבלים בשמחת תורה הם מיהרו לביתו של הרבש"ץ רוני ספדג', וריתקו אותו במשך שעות כדי למנוע ממנו לנהל את קרבות ההגנה. סגן הרבש"ץ, שי אשר, כינס את המשפחות ברחוב של משפחת עופרי לבית שלו. "במשך שש שעות", מספר עופרי, "היינו שם 40 איש בממ"ד של 13 מטרים, מבוגרים, ילדים ותינוקות, וגם אישה בהיריון שירדו לה המים". בנו של עופרי, יחד עם שני חבריו לקיבוץ, לחמו בינתיים במחבלים וחילצו קשישים מתוך הבתים, חלקם דרך החלון.
אנחנו עוברים בין בתי הקיבוץ, וכמעט בכל בית יש סיפור. בבית אחד מרח סגן הרבש"ץ קטשופ על החלונות כדי להטעות את המחבלים, בבית אחר הסתתר מחבל במשך שמונה ימים עד שהתגלה. "אין בית שלא נכנסו אליו מחבלים או ירו עליו מבחוץ", אומרים לנו. "כל מי שנשאר בחיים זה נס גדול". כשעופרי נשאל על החזרה לקיבוץ, הוא מצטט את בנו בן ה־15. "הוא שאל אותי אם כשנחזור נאפשר לו לשחק כדורסל בשעות הערב במגרש של הקיבוץ, והבנתי שזה יהיה המדד. נחזור לכאן כשהילדים יוכלו לשחק בחוץ, בזמן שאנחנו יושבים בבית בשקט".
