הדיווח על הורדת דירוג האשראי של ישראל הצליח לייצר לא מעט כותרות מרתיעות. "כולנו נשלם את המחיר", "כך זה יתגלגל לכיס שלנו", "זה יעלה לנו ביוקר", ועוד שלל הבטחות קודרות. הדרמה וההפחדות הללו הן בלון נפוח שבמקרה הטוב נובע מחוסר הבנה, ובמקרה הרע נעשה בכוונה תחילה כדי לזרוע פאניקה וייאוש.
כן, ישראל נכנסה למלחמה בעל כורחה, וההוצאות עליה אדירות. יש גם אי בהירות בנוגע להמשך ולאפשרות של עימות מול חיזבאללה. אבל למרות הסיכונים יש לנו כלכלה חזקה, יתרות מט"ח מהגבוהות בעולם, ותעשייה משגשגת שצלחה משברים רבים. המשק הישראלי כבר הוכיח יכולת התאוששות מהירה ממשברים צבאיים וכלכליים שונים, ממלחמת לבנון ועד הקורונה, שממנה התאוששנו כלכלית מהר יותר מכל מדינה אחרת בעולם.
לגופם של דברים, אף שחקן רציני בשוק לא חיכה למוצא פיה של מודי'ס. בשוק פועלים גופים פיננסיים גדולים, מהעולם וגם מישראל, שמגלגלים מאות מיליארדי דולרים ויש להם מערכות אנליזה לא פחות טובות מחברות הדירוג. הכול כבר תומחר בשווקים, וכל הסיכונים נלקחו בחשבון. השווקים אינם מחכים לחברות הדירוג שפועלות בקצב הרבה יותר איטי, ולמעשה לא חידשו לשחקנים הגדולים דבר.
אף שחקן כלכלי רציני לא חיכה למוצא פיה של מודי'ס, והשוק כבר אמר את דברו: האמון בישראל וביכולתה להחזיר את חובותיה גבוה
אולי ההוכחה הטובה ביותר היא מה שקרה בבורסה בימים שאחרי. הבורסה הגיבה באדישות להודעה של מודי'ס, ובניגוד לתחזיות הקודרות, המניות בתל־אביב עלו, והשקל התחזק במקום להיחלש. זאת ועוד, בתחילת השבוע יצא החשב הכללי באוצר בגיוס אג"ח, ובניגוד לחששות הביקוש היה מטורף – יותר מפי חמישה מסכום ההנפקה.
בצל התבהלה, רבים לא טרחו לברר מהו בעצם תפקידה של חברת הדירוג, ומה מהות הדו"ח שפרסמה עלינו. אם נשים בצד את כל התפאורה השולית ואת ההפחדות והאיומים, להודעתה של חברת הדירוג יש מטרה עיקרית אחת: להעריך את רמת הסיכון של מדינת ישראל, ולקבוע אם היא מסוגלת להחזיר את חובותיה או לא.
המדינה מנפיקה איגרות חוב, שהן למעשה הלוואות. רוכשי איגרות החוב מלווים למדינה כסף, והמדינה מתחייבת להחזיר להם את ההלוואה על פני תקופה במסגרת תנאי האיגרת, בתוספת ריבית ולעיתים גם הצמדה. יש מגוון של איגרות חוב שהמדינה מנפיקה, בשקלים ובמט"ח. מאז תחילת המלחמה גויסו בדרך זו כבר עשרות מיליארדי שקלים. הלוואות צריך כידוע להחזיר, וההחזר הזה מלווה כאמור בריבית שמשקפת את רמת הסיכון של מדינת ישראל. ככל שהריבית עולה המדינה צריכה לשלם יותר, וההוצאה הזו מתגלגלת אל הקופה הציבורית.
"עשיתי חישוב שאף אחד לא עשה", אמר לי השבוע ד"ר אדם רויטר, יו"ר חברת "חיסונים פיננסים" וחברת הפינטק "הדג'וויז", מהאנשים הוותיקים והמנוסים בשוק ההון. "כולם אומרים 'מדינת ישראל תשלם הרבה יותר כסף על הריבית', אבל בפועל מדובר בהגדלת ההוצאה השנתית של הממשלה ב־ 0.07%, פחות מעשירית האחוז. ביחס לתוצר זה גידול של חמישית פרומיל, משמע 0.02%". לדברי רויטר, מדובר בסכום של כ־400 מיליון שקל בשנה בעקבות האירוע הזה (מתוך תקציב שמתקרב ל־600 מיליארד שקל). תוספת הסיכון הזו, הוא מבהיר, כבר תומחרה לפני ההודעה של מודי'ס, ודבר לא השתנה אחריה. "כל הטענות שזה מגדיל את הוצאות הריבית של הממשלה הן קשקוש, זו עלות אפסית", הוא אומר. אחרי כל המהומה שנוצרה פה, הריבית שמדינת ישראל משלמת תגדל אולי מ־2.4% השנה ביחס לתוצר, ל־2.5% בשנה הבאה.
כפי שהבנתם, השוק, שמייצג למעשה את המלווים, כבר אמר את דברו: האמון במדינת ישראל וביכולתה להחזיר את חובותיה גבוה (אגב, גם הדירוג הנוכחי של מודי'ס עדיין גבוה יחסית), וההשפעה על הריבית היא מינורית. מעולם לא קרה שמדינת ישראל לא החזירה את חובותיה במלואם, כולל ריבית והצמדה, ככל שנדרשה לכך. גם ההודעות של חברות הדירוג פיץ' ו־S&P, שצפויות לפרסם בקרוב דו"חות דומים, לא ישנו דבר.
אגב, רויטר מעלה נקודה מעניינת נוספת: אומנם חלק מאיגרות החוב שמנפיקה מדינת ישראל הן גיוסים בחו"ל, אבל עדיין רוב האג"חים הללו נרכשות על ידי הגופים המוסדיים בישראל – החברות שמנהלות את קרנות הפנסיה וקופות הגמל שלנו. זה אומר שגם תוספת הריבית (המינורית) בגלל ה"סיכון" שכבר תומחר, תלך למעשה אלינו – אל חסכונות הציבור, ותוסיף להם כמה מאות מיליונים.
ולמרות כל מה שכתבנו כאן, צורם היה לשמוע את תגובתו החפוזה של שר האוצר סמוטריץ' לדו"ח של מוד'יס. במקום להתנפל על החברה, היה ראוי להדגיש את חוזקה של כלכלת ישראל, להסביר מדוע היא תעמוד בקלות בכל התחייבויותיה, וגם להצהיר על מהלכים שיתמכו בכלכלה ויחזקו אותה. זה היה הרבה יותר מועיל, וגם מאפשר קשב מצידם בשיח שיתנהל לפני פרסום הדו"ח הבא.
