לפעמים כשנמצאים קרוב מדי לאירוע מסוים, קשה לראות את השפעתו האמיתית. בהשאלה מעולם הרפואה, התופעה הזו מכונה "ראיית מנהרה". זהו מצב שבו שדה הראייה מצטמצם למעין עיגול, כאילו מתבוננים בעולם דרך פתח מנהרה, ושדה הראייה ההיקפי שמסביב מוצלל או נעלם לחלוטין. הראייה המרכזית משמשת אותנו כדי להתמקד בעצמים הנמצאים מולנו, ואילו הראייה ההיקפית מאפשרת לנו לזהות את העצם בתוך ההקשר הרחב יותר.
מדינת ישראל כולה ממוקדת עכשיו ביעד אחד ויחיד: ניצחון על חמאס. אין כרגע מטרה חשובה יותר, וגם לא אמורה להיות; ראיית מנהרה, כפשוטה. מדי יום אנחנו מקבלים דיווחים על עוד מנהרות חמאס שהושמדו, ומתפללים ליום שבו יישלפו מהמנהרות הללו החטופים הישראלים ורבי המרצחים המחזיקים בהם. אבל נראה שבתוך המיקוד החד הזה, מדינת ישראל איבדה את היכולת לראות את ההקשר הרחב.
הודעתה של חברת מודי'ס על הורדת דירוג האשראי של ישראל הייתה שיקוף, קר ואנליטי, של מצבה החדש של מדינת ישראל, פוסט שבעה באוקטובר. וזו לא הייתה תמונה מרנינה. "השלכותיו הרוחביות של העימות הנוכחי עם חמאס", נאמר בהודעה, "הן במהלכו והן לאחר סיומו, מעלות באופן מהותי את הסיכונים הפוליטיים במדינת ישראל, מחלישות את הרשות המחוקקת והמבצעת, ופוגעות בחוסנה הפיסקלי של המדינה בעתיד הנראה לעין".
זוהי מכה כואבת לכלכלת ישראל ולממשלה שזה קרה במשמרת שלה. מדובר בהורדת דירוג האשראי הראשונה לישראל מאז שהחלו למדוד אותה ב־1988. ואם לא די בכך, מודי'ס הציבה לישראל תחזית דירוג שלילית, שמשמעותה כי הורדה נוספת של דירוג האשראי היא עניין אפשרי בטווח הקצר והבינוני. זוהי פעולת הדירוג החריפה ביותר שמודי'ס יכלה לנקוט, והיא איתות גרוע לשתי חברות הדירוג האחרות, פיץ' ו־S&P, שעלולות להקדים את החלטותיהן ולהוריד דירוג אף הן, ולמשקיעים בכלל.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הגיב בחריפות יתרה, ובחר לתקוף את השליח. הוא האשים את מודי'ס כי הודעתה "אינה כוללת טיעונים כלכליים רציניים" ו"מהווה מניפסט פוליטי מבוסס תפיסת עולם גיאופוליטית פסימית ומופרכת, שמשקפת חוסר אמון בחוסנה הביטחוני והלאומי של ישראל, וככל הנראה גם חוסר אמון בצדקת דרכה מול אויביה". גם החשב הכללי יהלי רוטנברג טען כי מודי'ס "נותנת משקל עודף לתרחיש תיאורטי", וכי ההשפעה הכלכלית של המלחמה בעזה כבר פוחתת. שניהם התפארו בכך שהביקוש לאגרות החוב הישראליות שבר שיאים דווקא אחרי הודעת הדירוג, וכי הביקוש לחוב הישראלי עמד על פי 6 ביחס להיצע.
למעשה, ההחלטה על הורדת דירוג האשראי לא חוללה אדוות משמעותיות ולא השפיעה על הביקוש לגיוס החוב, על הבורסה או על השקל, שנותר חזק. בפועל, השוק תמחר את הורדת דירוג האשראי כבר באוקטובר, ואגרות החוב הישראליות נסחרות ברמה נמוכה יותר מזו שהציב דירוג האשראי של מודי'ס. המשקיעים הבינו מה קרה פה הרבה לפני שמודי'ס פרסמה את החלטתה, ופעלו בהתאם.
לא עוד סבב
הודעת מודי'ס פשוט חשפה אמת כואבת, שאולי אנחנו עדיין לא מוכנים להתמודד איתה. כבר עברנו פה מלחמות, עימותים צבאיים ואפילו אינתיפאדות, ולא חווינו הורדת דירוג אשראי. אבל גם במודי'ס מבינים שאירועי שמחת תורה הם לא עוד עימות צבאי, ושמלחמת חרבות ברזל היא לא עוד סבב בעזה. ב־7 באוקטובר קרה פה משהו אחר לחלוטין. זה היה אירוע מנפץ תפיסות ומשנה פרדיגמות, אירוע שיחולל שינויי עומק נרחבים. הסביבה הגיאו־פוליטית שלנו השתנתה, ומרחב הסיכונים והאיומים על מדינת ישראל גדל. טרם התחלנו להעריך את ההשפעה של מתקפת חמאס על ההרתעה הישראלית, וכיצד היא מגדילה את הסיכון למתקפות נוספות מכיוונים אחרים.
אלה לא רק מתקפת הפתע, המלחמה הארוכה, העלויות האדירות, גיוס המילואים הממושך והאפשרות הסבירה לחזית שנייה בצפון. זהו בעיקר האופן שבו ישראל נתפסת באזור. גם אם המלחמה תסתיים בניצחון ישראלי, ההשלכות הגיאו־פוליטיות המשמעותיות צפויות ללוות אותנו עוד שנים רבות. לכל זה יש כמובן השלכות כלכליות עמוקות. בטווח הנראה לעין, המערכת הפוליטית תהיה ממוקדת בסוגיות הביטחון, והקשב הממשלתי לתחומים האזרחיים, החברתיים והכלכליים יהיה נמוך יחסית. תקציב הביטחון ילך ויגדל, והדבר יבוא על חשבון השקעה בתשתיות ובשירותים הציבוריים, ויטיל נטל נוסף על האזרחים. נטל הוצאות הביטחון כבר גרם לגירעון להחריף, ולאף אחד אין תוכנית אמיתית להחזיר אותו לרמתו טרום המלחמה. מספיק להגיד "צורכי ביטחון", והכספים יזרמו.
וכן, מודי'ס מצביעה על מה שכולנו מסרבים לחשוב עליו כרגע, משום שאנחנו עדיין ממוקדים בניצחון במלחמה שלפנינו. אבל ביום שאחרי המלחמה עלול להתפתח פה משבר פוליטי ארוך וקשה, וכנראה יחלוף זמן עד שהמערכת הפוליטית תתייצב. חילופי הנהגה בגופי הביטחון יגיעו גם הם, ומסקנותיה של ועדת החקירה שתקום יחוללו זעזועים בכל המערכות. כשמודי'ס מדברת על "חולשה של הרשות המחוקקת והמבצעת", היא מדברת גם על זה. כל אלה מתחילים לקרות רק עכשיו. קריסת הקונספציות טרם הופנמה, ודאי לא תוצאותיה. זו תהיה תמימות לחשוב שלא יהיו לכך גם השלכות כלכליות.
אחרי המחדל וההפתעה של מלחמת יום הכיפורים, ישראל הידרדרה ל"עשור אבוד", עשר שנים של הוצאות ביטחון אדירות שהצטרפו להוצאות ענק אזרחיות, חילופי שלטון דרמטיים ושינויים חברתיים גדולים. הגירעון התקציבי שהלך וגדל הביא להדפסת כספים, אינפלציה גואה וצמיחה אפסית. סופו של העשור הזה היה במשבר כלכלי גדול והיפר־אינפלציה אדירה, שאיימו להביא את הפרויקט הציוני אל קיצו. רק כורח המציאות אילץ את ממשלת ישראל להשתנות ולחולל באמצע שנות השמונים את הרפורמות הקריטיות שנדרשו לכלכלה הישראלית. בנקודת הזמן הנוכחית, ההפנמה הזו עדיין לא נראית באופק.
היום שאחרי, בישראל
ואולי זוהי הנקודה המכרעת גם בסיפור של מודי'ס ודירוג האשראי הישראלי. פרשנים כלכליים ניסו לטעון השבוע שהבעיה היא שישראל לא חושבת מספיק על היום שאחרי בעזה, ולא מזדרזת להציג פתרון מדיני. כאילו יש פתרון מדיני נגיש ויעיל שעשוי להביא מזור לסאגה העזתית בטווח הקרוב. הבעיה האמיתית היא חוסר המחשבה על היום שאחרי המלחמה בישראל, לא בעזה. איך חוזרים למסלול צמיחה ושגשוג, אם אנחנו עדיין נתונים עמוק במלחמה אחת, ולפנינו עומדת עוד אחת גדולה יותר? כיצד נייצר את הצמיחה הנדרשת כדי לפצות על הוצאות הביטחון הגדלות? ואיזה מתווה יביא אותנו להפחתה של החוב, שכרגע הולך ותופח? בצמרת המדינית והכלכלית של ישראל אין תשובה לאף אחת מהשאלות החשובות האלה.
כל זה לא קשור להחלטה כזו או אחרת בתקציב, כפי שחזרו וטענו פה בחודשים האחרונים. העיתונות הכלכלית התמקדה בלי סוף בכספים הקואליציוניים כאילו הם חזות הכול. האמת היא גם אם שקל קואליציוני אחד לא היה עובר, זה לא היה משנה את ההחלטה של מודי'ס. אגב, גם ביטול משרד המורשת או משרד ירושלים לא היו משכנעים כנראה את בכירי חברת הדירוג שמיצובה הגיאו־אסטרטגי של ישראל השתפר. להפך, הם דווקא חולקים מחמאות לצעדים שהממשלה כבר נקטה, ובעיקר מציינים לחיוב את ההחלטה להעלות את המע"מ ולערוך סדרת קיצוצים בתקציב המדינה.
האמת היא שגם אם שקל קואליציוני אחד לא היה עובר, וגם אם היו מבטלים את משרד המורשת, זה לא היה משנה את ההחלטה של מודי'ס
הסוגיה החשובה ביותר היא שאלת החזון הכלכלי, וזה, לצערנו, איננו קיים. הביטו ימינה, הסתכלו שמאלה וחפשו בכל המערכת הפוליטית חזון כלכלי רציני, בלי סיסמאות ובלי פופוליזם, כזה שמצביע על הדרך להצעיד את מדינת ישראל לשיפור כלכלי וגם מסוגל לבצע אותו; לא תמצאו אותו בשום מקום. גם מודי'ס לא מצאו. אז נכון, מודי'ס שיבחו את חוסנה של הכלכלה וגם חלק מהצעדים שהממשלה נקטה, אבל זה לא מספיק. האירוע הזה גדול מדי והממשלה קטנה מדי, לא במובן הכמותי כמובן אלא האיכותי. בישראל עדיין מלקקים את הפצעים, ממוקדים במלחמה ועסוקים בחישובים פוליטיים; רחוק מאוד מחזון רציני לקפיצת מדרגה.
גם ב־2003 היינו קרובים מאוד להורדת דירוג האשראי של ישראל. האינתיפאדה השנייה הביאה איתה אוטובוסים מתפוצצים ומשבר כלכלי ממושך. הצמיחה צנחה לאפס, הייצוא התמעט, האבטלה טיפסה, השקל הגיע ל־5 שקלים לדולר, והחוב הציבורי טיפס. ההייטק היה במשבר משלו, עם התפוצצות בועת הדוט־קום בעולם, וממשלת ישראל מצאה עצמה על סף פשיטת רגל. אלה תנאים מובהקים להורדת דירוג אשראי של מדינה. אלא ששר האוצר דאז בנימין נתניהו יצר "חומת מגן כלכלית", בדמות תוכנית חירום שכללה שורה ארוכה של קיצוצים כואבים באמת. לא קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה וקיצוץ קוסמטי בתקציבים הקואליציוניים, כפי שראינו כעת, אלא קיצוץ מקיף בתקציבי הרווחה, בעיקר בקצבאות הילדים ובתשלומי הרווחה, ודיאטה חריפה של "האיש השמן" מהמגזר הציבורי. התוכנית כללה גם סדרה של רפורמות מבניות מרחיקות לכת במערכת המס, בשוק ההון, בפנסיה ובמערכות הרווחה. הרפורמות הללו עודדו תעסוקה ויצרו צמיחה אדירה. סוכנויות דירוג האשראי ראו את זה, ולא נגעו בדירוג של ישראל; הפעם כן.
הורדת דירוג האשראי היא אמירה ש"היכולת של המדינה הזו להחזיר את חובותיה ירדה". במשרד האוצר סבורים שהאמירה הזו לא נכונה, עובדה שישראל תמיד החזירה את חובותיה. אבל בהקשר הנוכחי נכון יותר להגיד שהורדת דירוג האשראי של מדינת ישראל אומרת ש"הסיכון של מדינת ישראל גדל". היא אולי מתנהלת באחריות כרגע אבל הסיכונים שלה גדולים מדי, ואין ודאות שהיא תמשיך להתנהל באחריות בעתיד. הוודאות הזו יכולה להגיע מניצחון כה מכריע על אויבינו, שיחזיר את ההרתעה הישראלית ויחזיק אותה גם עשור קדימה, והיא יכולה להגיע גם ממנהיגות פוליטית וכלכלית נחושה ונחרצת. אם ישראל תפעל נכון בשנים הקרובות, היא תוכל להחזיר את הוודאות בשתי הזירות הללו.
ניתוח מעקף
הנה דוגמה נוספת למצבנו הגיאו־פוליטי המעורער. אם לפני ארבעה חודשים מישהו היה אומר לנו שאחת הבעיות הגדולות לכלכלת ישראל תהיה פיראטים תימנים, היינו צוחקים. עד לפני מספר חודשים רוב אזרחי ישראל לא שמעו כלל על החות'ים, היום יש להם חיקוי קבוע בארץ נהדרת. האיום שהם מציבים על מדינת ישראל הוא כלכלי בעיקרו: שיבוש נתיבי הסחר שלנו. זה לא עניין של מה בכך. היסטורית, פגיעה בנתיבי סחר היא קאזוס־בלי מוכר, עילה מרכזית למדינות לפתוח במלחמות. החזית החות'ית היא עוד ראיה לכך שאנחנו חיים היום בעולם שונה, אבל עדיין מתקשים לראות את זה.
ההשפעה של האיום החות'י עדיין לא ממש מורגשת. האפקט הכלכלי של איומים מהסוג הזה מגיע לרוב בשיהוי, ואנו צפויים לחוש אותו בכיסנו רק בעוד כמה חודשים ואולי שנים. החות'ים, השולטים בתימן ונתמכים על ידי איראן, משבשים את המסע הימי של ספינות המגיעות מהמזרח הרחוק לישראל, ועוברות דרך מיצר באב אל־מנדב ותעלת סואץ. בגלל האיום הזה, אוניות שמגיעות לישראל אינן עוברות דרך תעלת סואץ המקצרת את הדרך בין אסיה לאירופה, אלא נאלצות להקיף את כל אפריקה. המסע דרך כף התקווה הטובה, הקצה התחתון של היבשת האפריקאית, מאריך מאוד את זמן ההפלגה, ויחד איתו גם את העלות שלה.
בדיון שנערך בוועדת המשנה לפיתוח סחר בינלאומי בוועדת הכלכלה, בראשות ח"כ דן אילוז, הדעות היו חלוקות בנוגע להשפעת האיום החות'י על יוקר המחיה. במשרד הכלכלה סבורים שההשפעות על המחירים לצרכן אינן מובהקות, וכי לא ניתן לומר בוודאות שהאיום החות'י גורם לעליות מחירים. לעומת זאת, באיגוד לשכות המסחר מדווחים שההפלגה הארוכה יותר הביאה לגידול של 350% במחירה של מכולה, מכ־2,000 דולר לפני המלחמה, לכ־7,500 דולר כיום.
הפער בין ההערכות קשור לשאלה עד כמה הגידול בעלויות השינוע משפיע על מחירו הסופי של המוצר שמגיע לצרכן. יש מוצרים שכמעט לא מושפעים ממנה, אבל יש כאלה שבהחלט יושפעו. כך למשל, ההשפעה על מחירה של חולצה המיובאת מאסיה תהיה כנראה מינורית. השינוע הימי מהווה חלק קטן מעלותה של חולצה אחת, וגם אם עלות השינוע מכפילה ומשלשת את עצמה, זה פחות ישפיע על מחירה של חולצה בודדת. כלי רכב, לעומת זאת, הם סיפור אחר. בישראל אין תעשיית מכוניות מקומית מאז ימי הסוסיתא, וכל כלי הרכב מגיעים אלינו באמצעות ייבוא ממדינות אסיה, אירופה וארה"ב. כמחצית מהמכוניות המיובאות לישראל מגיעות דרך נמל אילת, שהאיום החות'י השבית אותו לחלוטין בחודשים האחרונים.
כלי רכב מגיעים על גב אוניות מיוחדות, אוניות גלנוע, שלהן פריקה וטעינה ייעודיות למכוניות. נהגים מעלים את המכוניות אל האוניות, ומורידים אותן מהן בפריקה. אוניות המשנעות סחורות אחרות עובדות בדרך כלל עם מכולות, ויכולות להחזיק על גביהן מספר גדול של מכולות המיועדות לתחנות שונות. הן עוברות בכל נמל, פורקות כמה אלפי מכולות וממשיכות לתחנה הבאה. אבל מכוניות מגיעות מתחנת המוצא, אחת ממדינות אסיה, ישירות לישראל בלי תחנות ביניים. לכן הן מגיעות לתחנה הקרובה ביותר אליהן שהיא נמל אילת, ולא טורחות להקיף את הים התיכון. הן גם נדרשות לחזור ריקות משום שישראל, בניגוד למדינות אירופה, אינה מייצאת רכבים אלא רק מייבאת אותם.
האיום החות'י והשבתת נמל אילת השיתו עלויות דרמטיות במיוחד על ענף הרכב. כל אונייה שנדרשת ליצור כעת מעקף גדול כדי להגיע לישראל, ואז חוזרת ריקה דרך אותו עיקוף ארוך, משלמת עלויות כפולות ומכופלות. במשרד האוצר העריכו את הגידול בעלויות השינוי במאות מיליוני דולרים בשנה, גידול של כ־80%. העניין הזה יפגוש את אזרחי ישראל בעוד כמה חודשים, אם האיום הזה לא יוסר.
ככל שהאיום החות'י יתמשך ויהפוך לקבוע, תהיה לכך השפעה ארוכת טווח על נתיבי הסחר ועל כלכלת ישראל. האיום האסטרטגי בהקשר הזה הוא שינוי ציר הסחר העולמי. מדינת ישראל נמצאת כיום על ציר הסחר העולמי, בגלל הקיצור שיוצרת תעלת סואץ, וכולנו נהנים מכך. אוניות שמגיעות מאסיה לאירופה עוברות גם דרך ישראל, וכך אונייה שיוצאת לדרך עם 15 אלף מכולות מורידה אלף מכולות בישראל וממשיכה הלאה לאירופה. אם ציר הסחר ישתנה ואוניות יתרגלו להקיף את אפריקה, ישראל כבר לא תהיה על ציר הסחר. כל מדינות הים התיכון ייפלטו מציר הסחר הזה, אבל ישראל היא מדינה קטנה שנמצאת בנקודה המרוחקת ביותר מציר הסחר החדש, ויהיו לכך השלכות ארוכות טווח. ככל שהמצב הזה יהפוך לקבוע, לא רק שהמחירים יעלו, אלא כנראה נאבד גם הזדמנויות סחר שאנחנו נהנים מהן היום.
