החוק ששבר את גב האלונקאי הוא לא זה שפטר את החרדים משירות, אלא זה שביקש להכביד את הנטל על מי שכבר נושאים אותו. הקואליציה הייתה יכולה להמשיך לכדרר את הפטור לחרדים גם בלי חוק חדש. תחושת האי־צדק שהחריפה במלחמה הייתה הופכת אולי לטורים בעיתונות או למחאה סמלית ברחובות, אבל בלי דד־ליין פוליטי החקיקה הייתה נדחית – כמו כל מה שלא נוח לעסוק בו – ליום ש"אחרי המלחמה".
בנימין נתניהו והחרדים ממילא לא התכוונו לגשת לסוגיה עד יעבור זעם, ורק רצו להרוויח עוד זמן מבג"ץ. אבל העובדה שמערכת הביטחון תבעה עוד חודשי שירות מאלה שמשרתים ממילא, הצמידה מרעום עם פתיל מקוצר לחבית חומר הנפץ של גיוס החרדים. צה"ל צריך לוחמים עכשיו. הדבר הקל והמעשי ביותר הוא להאריך את השירות של מי שכבר בשורותיו ולהכפיל את משך הפעילות של המילואימניקים שצברו ניסיון בלחימה. העובדה הזאת לא תשתנה גם אם החברה החרדית תחליט בקרוב על שינוי כיוון. אלא שבלי הצהרת כוונות על שינוי באופק, ספק אם בכנסת יש רוב לחוק להכבדת הנטל.
ביום שלישי בערב, בפער של פחות מחצי שעה זה מזה, נשאו ראש המטה הכללי וראש האופוזיציה הצהרות חריגות בדיוק על הנושא הזה. מי שחשד בתיאום בין הרצי הלוי ליאיר לפיד טועה. שניהם דיברו על גיוס החרדים, אבל מהכיוון ההפוך: הרמטכ"ל, העומד בראש המערכת, דיבר באופן חריג על הרחבת מעגל המשרתים כדי לשדר לחיילים שהוא פועל לשינוי המצב, ובשביל לגייס לגיטימציה לבקשת הצבא להכביד את הנטל על מי שכבר נושאים בו. המטרה של לפיד הפוכה: הוא קרא לשני רמטכ"לים לשעבר להתנגד לחוק שמבקש הרמטכ"ל הנוכחי, בגלל החיבור בין חוק הארכת השירות, שנועד לענות על צורכי הביטחון בטווח הקצר, ובין החוק להמשך הפטור לחרדים שיגדיל את אי השוויון בטווח הארוך.
לפיד מזהה היטב את המלכוד של בני גנץ, ואחרי כמה חודשי התברברות פוליטית שהחלו בקריאה לממשלת אחדות, דרישה להחלפת נתניהו, התנגדות לבחירות, תמיכה בהן, ואז שוב הצעת רשת ביטחון לממשלה – הוא שב עכשיו למקום החביב עליו. הרי השוויון בנטל היה הקמפיין שהכניס אותו בסערה למערכת הפוליטית לפני יותר מעשור. עכשיו הוא רלוונטי מאי פעם.
מחקר חדש שערך מנו גבע בהזמנת אחד הגופים העוסקים בגיוס, שמתפרסם כאן לראשונה, מראה את התזוזות בעמדות הציבור בעקבות המלחמה: התמיכה בגיוס החרדים עלתה ב־7 אחוזים בכלל הציבור. אבל הפילוח לפי התמיכה במפלגות הוא זה שמסביר את המלכוד של גנץ: אחרי המלחמה התמיכה בגיוס החרדים בקרב תומכיו מגרדת את ה־90 אחוזים, שיעור דומה מאוד לתמיכה בקרב מצביעי לפיד. פה, אגב, ניכר הפער בין המחנה הממלכתי לליכוד, שרק קצת יותר ממחצית תומכיו (56 אחוזים) חושבים שיש לגייס את החרדים.
כדי לפתור את המלכוד הפוליטי והערכי, גנץ מנסה כעת לשכנע את הפוליטיקאים החרדים להסכים למתווה השירות שלו, לצד הכבדת הנטל. "זה הכי טוב שתקבלו", הוא אמר לאחד מהם. מתווה גנץ־איזנקוט מדבר על גיוס לכולם, אבל באופן הדרגתי ומרוכך. החזון הוא שירות של חרדים וערבים, אם כי לאו דווקא בצה"ל אלא גם בשירות אזרחי בקהילה – שכולל הכרה במתנדבי זק"א, למשל. במתווה יש גם הדרגתיות, עשר שנים נוספות שבהן כל מי שלומד תורה יוכל להישאר בישיבה, בזמן שהחברה החרדית תעמוד ביעדי גיוס מדורגים באמצעות אלה שלא מוצאים את עצמם בתוך בית המדרש. במפלגות החרדיות יש מי שלא דוחים את ההצעה על הסף. כבר 25 שנה הם מרוויחים זמן בין חוק לחוק, טלאי על טלאי. גנץ מציע להם עוד זמן ברגע הכי לא פופולרי שיש.
אם החרדים יסרבו ולא יציגו לפחות את תחילתו של תהליך, במחנה הממלכתי יתקשו לתמוך בהכבדת הנטל. גם הארכת השירות בהוראת שעה, כפי שדרשו שלושה חברי כנסת בליכוד, לא תפתור לגנץ את בעיית ההתקוממות בציבור שלו. ה"מרד" של עמיחי שיקלי, משה סעדה ודן אילוז אינו ממש מרד, אך הם מבטאים רגש ציבורי ומציגים תקדים של אולטימטום פומבי לנתניהו. יש עוד חברי כנסת בליכוד, וגם שרים, שמאיימים לא להרים את ידם בעד הכבדת הנטל בלי שינוי בגזרת החרדים.
גם חברי הכנסת החרדים יתקשו להראות את פניהם במליאה בהצבעה כזאת. בלעדיהם אין רוב, אבל איתם זו תהיה בושה מושלמת. במצב העניינים הזה, בלשכת שר הביטחון לא בטוחים שיש רוב בכנסת להכבדת הנטל, שנצרכת מאוד במלחמה. במשך כל הקיץ ניסה יואב גלנט לקדם מיליארדי שקלים להטבות למשרתים כדי לצמצם את אי השוויון, במשקל נגד לחוק הפטור של החרדים. המלחמה כפתה מציאות אחרת: במקום הטבות, עוד נטל.
הש"סניקים הם אלו שהשינוי אצלם הוא החריף ביותר: 26 אחוזים ממצביעי המפלגה שינו את דעתם בעקבות המלחמה ועברו לתמוך בגיוס חרדים. זו המפלגה ההיברידית ביותר בתחום. רבים ממצביעיה וחלק מנציגיה שירתו בעבר בצה"ל, אבל את כוחם הפוליטי הם השקיעו עד כה בכך שהפטור יורחב. זה מסביר אולי איך שניים משרי ש"ס המצטיינים החליטו למתוח את החבל השבוע, אבל עדיין מתוך המחנה. משה ארבל שיגר מכתב חיזוק לאנשי נצח יהודה. יעקב מרגי הציג מתווה גיוס של כל מי שלא לומד. זו לא חדשה מסעירה למי שעוקב אחרי עמדותיהם, אבל אריה דרעי לא אהב את ההתבטאויות הללו. התזמון הפריע ליושב ראש ש"ס, אולי בגלל אווירת הקמפיין הכללי מול החרדים, ואולי משיקולי דילים צרים בבחירות המקומיות: בעוד שבועיים הוא בונה על קולות הפלג הירושלמי בשביל מועמדי ש"ס באלעד ובבית־שמש.
הקבוצה השנייה שעמדותיה השתנו בחדות היא המגזר הדתי־לאומי. התמיכה בגיוס חרדים עלתה ב־10 אחוזים מתחילת המלחמה, ועומדת על 52 אחוזים. בקרב תומכי הציונות הדתית צמחה התמיכה בגיוס החרדים ב־17 אחוזים, ל־60 אחוז בסך הכול. מחיר הדמים הכבד שמשלם המגזר הביא לבחינה מחודשת של העמדות שהיטשטשו במשך השנים, אולי בגלל הברית הפוליטית שהביאה לאימוץ תפיסות חרדיות אפילו במגזר שמוכיח שאפשר לשלב לימודים בישיבה ושירות בצבא.
"אבל הם לא חרדים" – זאת הטענה המוטחת שוב ושוב במעטים שכן מתייצבים להתגייס. את מחזור הגיוס שאחרי 7 באוקטובר פגשתי באימון בחולות סמוך לגבול עם מצרים. אכן, רוב המתגייסים הם מהפריפריה של המגזר. לכל אחד יש סיפור: חב"דניק, בן לחוזרים בתשובה, נער שנשר מהישיבה. אבל כולם מתעקשים שהם חרדים. שאלת־השאלות היא מיהו חרדי: מי שלובש שחור־לבן? מי ששולח את ילדיו למוסדות בלי לימודי ליבה? מי שמקפיד על כיפה שחורה?
אין דרך חוקית, אולי אין גם דרך מוסרית, להבדיל בין יוצאי המגזר לבין אלה שנותרו בו – ולכן אפשר לחסוך את הדקדוק בציציות המתגייסים. המבחן הרלוונטי צריך להיות כמה מבני המגזר שהתחנכו במוסדותיו משרתים בצה"ל, ולא כמה מהמשרתים מקפידים על כשרות בד"ץ או מחזיקים טלפון כשר. אלא שברית הטהרנים בין קיצוני מאה־שערים לנטורי קרתא של החילוניות מאוחדת באותו פרדוקס: כל חרדי שיעמוד בשערי הבקו"ם לעולם לא יהיה מספיק חרדי בעיניה. הוא הרי התגייס.
אלא שדווקא מחרדיי הרצף יכול להתחיל הריפוי. רובם לא מגיעים מליבת החברה החרדית. מקורם משוליה, שהתרחבו בינתיים למאות אלפים בזכות הצטרפותו של קבוצות חדשות שהיו בעבר במעגל השירות אבל החילו על עצמן את הקודים של החברה החרדית: חרדים ספרדים, עולים חדשים, חוזרים בתשובה. שובן של הקבוצות הללו לשירות תצמצם מאוד את תחושת אי השוויון. אפשר להתחיל למשל באלו שמחזיקים חשבון טוויטר כדי להסביר באמצעותו מדוע אסור שהחרדים יתגייסו.
