בסתיו 2000 ערך פיקוד המרכז הכנות לקראת הסלמה ביטחונית חמורה ביהודה ושומרון. היו אלה הימים שאחרי כישלון פסגת קמפ־דיוויד של ראש הממשלה אהוד ברק עם יאסר ערפאת. המצב עדיין היה שקט לגמרי, אבל ההכנות כללו הצטיידות באמצעי מיגון לצד אימונים רבים – מרמת הפלוגה והגדוד ועד לדרג הפיקוד. ההכנות היו מקיפות עד כדי כך שכאשר פרצה האינתיפאדה השנייה בסופו של דבר, בסוף חודש ספטמבר, התקשו הפלסטינים להסב אבדות רבות לצה"ל. למעשה, הפגיעות הרבות בישראלים אירעו רק אחרי שהחל גל של פיגועי התאבדות, מלבד הפרות הסדר ההמוניות.
נזכרתי בקיץ 2000 המתוח משום שפיקוד המרכז נמצא כעת בעיצומן של הכנות בהיקף דומה לקראת גל פיגועי טרור שעלול להתגבר מאוד בשבועות הקרובים. כעת לא מדברים על "אינתיפאדה שלישית", אבל החשש הוא מהסלמה בחודש רמדאן שראשיתו סביב 10 במרץ. זהו חודש מועד לפורענות גם בשנות שגרה, ופרעות שומר החומות הן מופת לכך. אך השנה הוא נחשב רגיש במיוחד בשל השפעת המלחמה בעזה ומשום שאיראן מציפה את יהודה ושומרון באמצעי לחימה ובכסף שמוברחים דרך הגבולות הארוכים עם ירדן. הכסף הזה נועד להניע טרור.
לחלק מההכנות לקראת גל טרור נחשף הציבור בגלל השימוש בכינוי "ביוּם אויב" בתרגיל שדימה אירוע של חטיפת פלסטיני בידי מתנחלים. צה"ל התנצל על השימוש בכינוי הזה.
בימים הקרובים יגיע שיא ההכנות הללו: פיקוד המרכז יערוך את התרגיל המסכם שיבחן את ההיערכות בכל הגזרות שתחתיו, וכן את אמצעי הפיקוד והשליטה שלו. ברמת היישובים תיבחן ההיערכות מול תסריטי אימה של התקפות המוניות, אפילו בסגנון טבח 7 באוקטובר. זה יהיה אחד התרגילים המקיפים ביותר של פיקוד מרכז.
למרות הדמיון בהכנות של הפיקוד בין ימים אלה ובין שנת 2000, יש בכל זאת שני הבדלים חשובים. הראשון: אז חיינו באשליה של שקט, והיום אנחנו בעיצומה של מלחמה ברצועת עזה, שרבים מהפלסטינים ביהודה ושומרון רואים בה ניצחון על היהודים ומודל לחיקוי. השני: בשנת 2000 הורה ערפאת לכוחות הביטחון הפלסטיניים לנתק מגע עם ישראל ולהשתתף בכאוס. האינתיפאדה נפתחה ברצח של שוטר מג"ב בידי שוטר פלסטיני בקלקיליה.
לפחות בינתיים, מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית נמצאים כיום בעיצומו של גל מעצרים נגד חמאס, שמצטרף למבצעים הבלתי פוסקים של צה"ל וכוחות משמר הגבול ביהודה ושומרון. רק בימים האחרונים חשפו המנגנונים הפלסטיניים מטענים שהוטמנו בצידי הדרכים ופירקו אותם. כמובן, הם פועלים נגד חמאס מחשש שישתלט על יהודה ושומרון כמו שהשתלט על עזה ב־2007, ולא מתוך אהבת ישראל.
גם את זה חשוב לדעת: בצה"ל ובשב"כ יש תמימות דעים שהמצב הכלכלי המחמיר ביהודה ושומרון, שמקורו בהפסקת היתרי העבודה בישראל, מגדיל מאוד את הסיכון לגל טרור. זאת יכולה להיות עוד "קונספציה" – ועובדה שב־2000 האינתיפאדה השנייה פרצה בעיצומה של פריחה כלכלית – אך בכל זאת קשה להתעלם מעמדה מקצועית חד־משמעית כל כך של גופי הביטחון המרכזיים. בינתיים הממשלה אכן מתעלמת.
הנה עוד משהו בנוגע לפיקוד המרכז: עשרות שנים של שקט כמעט מוחלט לאורך גבולנו המזרחי עומדות כנראה להסתיים, וצה"ל יבחן כעת מחדש את היערכותו שם. מדובר בלא פחות מ־300 קילומטרים, שהכוחות המפטרלים לאורכם דלילים ביותר. לאחרונה נראה שצה"ל וצבא ירדן מתקשים מאוד לבלום את גל החדירות דרך הגבול, שעד כה התמקדו בהברחות. ייתכן שבשלב הבא יגיעו גם פיגועים מהממלכה השכנה.
בצה"ל דואגים במיוחד מן הנעשה במשולש הגבולות שבין ישראל, ירדן וסוריה בצפון, אזור שבו קורסים הירדנים תחת נטל של אלפי אנשים שמנסים לחדור לשטחם, מי ברגל מי ברכב. החשש הוא שחלק מהאנשים הללו קשורים למיליציות שיעיות או לדאעש, וכי ינסו לעבור את הגבול לתוך ישראל. לכן, בצעד כמעט תקדימי שלח צה"ל באחרונה גדוד סדיר איכותי ביותר לפעילות בגבול ירדן. הכוח הגיע לגזרה היישר מזירת הלחימה המרכזית בחאן־יונס.
הפנים לרפיח
פעולת הגבורה להחזרת החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר משכה כמובן את מרב תשומת הלב השבוע. הלקח העיקרי, החיובי לשם שינוי, הוא חזרתו המופלאה של המודיעין האנושי, המכונה בעגה המקצועית "יומינט".
עוד לפני כן נפתח בתמונת מצב כללית של הלחימה: גם השבוע המשיכה חטיבת הנח"ל, תחת אוגדה 162, לבתר את הרצועה בין צפון לדרום, על בסיס "ציר נצרים" מבארי לכיוון הים. בחלק שמצפון לציר צה"ל כבר פועל בפשיטות במסגרת שלב ג' של המערכה.
לקראת סוף השבוע השלימו צוותי הקרב של חטיבה 5 וחטיבה 401, שפועלים גם הם תחת תחת אוגדה 162, שבועיים של פשיטה שהתמקדה באזור שאטי שבמערב עזה. לשם השוואה, כאשר צה"ל כבש את צפון רצועת עזה בתחילת התמרון, נדרשו לשם כך שלוש אוגדות. כעת היה די בשתי חטיבות לפעולה זו. חציית העיר עזה מצד לצד ארכה בנובמבר ימים רבים, אך השבוע היה צורך בשעתיים בשביל דרך דומה מצד לצד. במקביל לתמרון המהיר חוסלו עשרות מחבלים מהאוויר ומהים, בתקיפות שכיוונה חטיבת האש 215.
צה"ל יצא ככל הנראה בקרוב לפשיטות נוספות בחלק הצפוני של רצועת עזה, ובינתיים אוגדה 143, שאחראית על ההגנה המרחבית מול הרצועה כולה, ממשיכה לבנות את אזור החיץ. הלחימה בתוך הרצועה עצמה ממשיכה להתמקד במצור על חאן־יונס ובלוחמת המנהרות שם. הלחימה ממשיכה לגבות מחיר כבד: עם ההרוגים השבוע נמנו גם שני לוחמי מגלן שנפגעו מטילים נגד טנקים, ושלושה אנשי מילואים, כולל מפקד גדוד מחטיבה 646, שנלכדו בבית ממולכד שקרס. באסון הזה היו גם עשרות פצועים.
הצילומים של יחיא סנוואר משוטט במנהרות הם קדימון למה שיכול לקרות אם ייתקל בכוחותינו
מעל פני השטח עדיין מתמקדת הלחימה בחיסול שיטתי של נכסי חמאס ובהידוק המצור על העיר מכל עבריה. צה"ל השלים אתמול את ההשתלטות על בית החולים המרכזי של חאן־יונס, נאסר, שהוחזקו בו ככל הנראה גופות של חטופים ואולי אפילו חטופים חיים.
הדרמה הגדולה בחאן־יונס ממשיכה להתרחש מתחת לפני הקרקע: הצילומים של יחיא סנוואר משוטט במנהרות מתחת לעיר עם בני משפחתו ב־10 באוקטובר הם רק הקדימון למה שיכול לקרות בין מנהיג חמאס ובין כוחותינו אם ייתקלו בו בטווחים שבהם רואים את ה"לבן בעיניים".
במקביל למצור חאן־יונס, שיימשך כנראה עד לרגעי האמת, צה"ל משלים תוכניות מבצעיות לכיבוש רפיח – העיר הגדולה האחרונה ברצועה שטרם נכבשה. תחת חטיבת רפיח של חמאס עדיין קיימים ארבעה גדודים, והפגיעה בהם עד כה הייתה מעטה ביותר.
גדודי רפיח אינם נחשבים לעילית המבצעית של חמאס. האתגר הצבאי הגדול ביותר בכיבוש מרחב העיר קשור דווקא לכך שמסתופפים בו יותר ממיליון פליטים שרובם פונו כבר באוקטובר מצפון הרצועה, מלבד כ־200 אלף התושבים המקוריים של העיר. אפשר להעריך שהפרסומים על כיבוש מתוכנן של רפיח כוללים לא מעט מידע מוטעה, המאפיין לוחמה פסיכולוגית במלחמות. חלק ממנו נועד ככל הנראה להפעיל לחץ על חמאס במסגרת המשא ומתן המקרטע על חילופי חטופים תמורת שחרור מחבלים הכלואים בישראל. בה בעת, יש בהם כנראה גם גרעין נכבד של אמת: ללא כיבוש רפיח ומניעת הברחות עתידיות ממצרים לשטח רצועת עזה ולהפך, לא יעמוד צה"ל ביעד של מיטוט שלטון חמאס ופירוז הרצועה מאמצעי לחימה לאורך זמן.
אז מי מתנגד לכיבוש רפיח? נראה שלא רבים. אפילו ארה"ב לא תוציא כרטיס אדום שימנע את הפעולה, אם יובטח פינוי חוזר של האוכלוסייה מבעוד מועד ויימנע אסון הומניטרי. אלוף במיל' עמוס גלעד, שצבר "שעות מצרים" רבות בתפקידו הממושך כראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון, עומד כיום בראש המרכז למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. שאלתי אותו השבוע אם מבצע ברפיח עלול לסכן את יציבות הסכם השלום עם מצרים.
גלעד ענה שאכן יש סכנה כזאת. "המצרים רואים בכניסה המונית של פלסטינים לשטחם סכנה אסטרטגית. הם ימנעו תרחיש כזה בכל דרך", טוען גלעד. "בה בעת, התיאום הביטחוני שלהם עם ישראל גדול במיוחד. ערעור הסכם השלום עם מצרים, חלילה, עלול להשפיע לרעה גם על יציבות השלום עם ירדן.
"בתוך המציאות הקשה של המלחמה יש לנו הזדמנות נדירה לייצב ציר עם העולם הסוני המתון במזרח התיכון, כולל ערב הסעודית, בגיבוי מוחלט של ארצות הברית. זה בהחלט יכול להפוך את הלימון ללימונדה, אבל לצערי אני לא רואה סימן לכך שראש הממשלה בנימין נתניהו פועל לנצל את ההזדמנות הזאת, משום שהדרג המדיני אינו מציג שום תוכנית בנוגע ליום שאחרי ברצועת עזה".
תשובה שלילית של חיזבאללה
בצפון היה זה שבוע רע לצה"ל, בעיקר בשל נפילת הרקטה הקטלנית ביום רביעי בלב מחנה פיקוד הצפון ליד צפת. במתקפה נהרגה חיילת ושמונה נפצעו. זאת פגיעה משפילה, שאירעה בתגובה לסדרת תקיפות ישראליות בדרום לבנון יום קודם לכן. כמובן, צה"ל הגיב בתקיפה קשה משל עצמו, בינתיים בלי "שבירת כלים", אף שהרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי דיבר שוב על הכנות למלחמה כוללת מול חיזבאללה בביקורו בצפון שעות אחרי הפגיעה במפקדת הפיקוד.
עד שהציפיות ללחימה כוללת יגשימו את עצמן – אם אכן כך יקרה – אפשר להגיד אומנם ש"חיזבאללה מורתע", אבל גם ההפך נכון: ישראל מורתעת מארסנל הנשק שאיראן הציבה מול גבולנו הצפוני. המערך הזה כולל גם טילים מדויקים נגד טנקים לטווח של עשרה קילומטרים. טיל נגד טנקים כזה שנורה לקריית־שמונה ביום שלישי פצע קשה אם ובנה. איום בטילים נגד טנקים בכינון ישיר על יישובי הצפון הוא הסיבה לכך שישראל דורשת הרחקה של כוחות חיזבאללה מגבול הצפון עד לטווח היעיל של הטילים הללו, כחלק מיישום "מציאות חדשה".
החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם מתום מלחמת לבנון השנייה ב־2006 קבעה שכל כוחות חיזבאללה אמורים להימצא אך ורק מצפון לנהר ליטאני. הבעיה היא שהמרחק של הנהר מישראל אינו אחיד: באזור מטולה עובר הליטאני במרחק כשלושה קילומטרים בלבד מהגבול, אך בגזרה המערבית, מצפון לנהריה, המרחק הוא לא פחות משלושים קילומטרים. כעת ישראל דורשת מלבנון להרחיק את כוחות רדואן עשרה קילומטרים מהגבול, ממערב למזרח. אלא שהירי לפיקוד הוא התשובה הנוכחית של חסן נסראללה לדרישה, והיא שלילית בהחלט. חיזבאללה לא מתכוון להפסיק את הלחימה המוגבלת מולנו לפני תום המלחמה בעזה.
משקט לרעש
ביום שני, בשעה 01:59 לפנות בוקר, הפשיטה של ימ"מ והיחידה המבצעית של שב"כ בלב מחנה הפליטים שאבורה, בגיבוי נרחב של צה"ל, הפכה משקטה ל"רועשת". רבות סופר בתקשורת על מה שקרה מאז ואילך. אני אתמקד בעדות שמעיד המבצע על שובו של"המודיעין האנושי", המבוסס על מידע שנאסף בחקירות (להבדיל ממודיעין טכנולוגי המבוסס על "אותות", כמו פענוח שדרי תקשורת או מבצעי סייבר).
המודיעין האנושי מכונה בלשון אנשי המודיעין "יומינט" (קיצור ל־Human Intelligence). יש להניח שלפני כל מבצע כזה נדרש המודיעין לדעת כל פרט בדירה שהוחזקו בה החטופים ומה יקרה בכל נקודה לאורך נתיב התנועה אל היעד ובדרך החוצה. שום פרט אינו נשאר ליד המקרה או לדמיון.
לאורך עשרות שנים היה היומינט כלי מרכזי של שב"כ לאיסוף מודיעין איכותי בכל הגזרות, אולם אחת ההשלכות של ההתנתקות מרצועת עזה ב־2005 הייתה ניתוק המגע הישיר בין הארגון ובין מקורותיו, הסוכנים בשטח. הניתוק הזה הקשה על גיוס מקורות חדשים, ובעיקר גרם לכך שבידי שב"כ לא היו במשך שנים נחקרים איכותיים. חקירות הן הבסיס שרשת יומינט נסמכת עליו, משום שבכל חקירה עולים שמות של אנשים שאפשר לחקור ולהוציא מהם מידע על עוד חשודים בטרור, שימשיכו לספר על חשודים נוספים וכן הלאה. התהליך הזה נגדע.
מלבד ההתנתקות, בשנים האחרונות התחולל בשב"כ גם תהליך של התמכרות לטכנולוגיה. התהליך הזה הואץ בכהונותיהם של שניים רונן בר, ראש שב"כ הנוכחי, ונדב ארגמן, שכיהן לפניו בתפקיד. שניהם צמחו במערכים המבצעיים בשב"כ, שרואים בטכנולוגיה את הפתרון המועדף בכל אתגר. קודם להם כיהנו בראשות שב"כ אך ורק מפקדים שצמחו במערכי השטח. הם התחילו כרכזים, ועבדו בתחילת הדרך מול סוכנים.
באופן טבעי, בשנות כהונתם של ארגמן ובר קודמו אנשי המערכים המבצעיים והטכנולוגיים לתפקידים בכירים בארגון כולו – לחטיבות, ליחידות מיוחדות, לאגפים. כל מה שטכנולוגי זכה לעדיפות תקציבית מוחלטת גם בענייני כוח האדם.
תפקידם של רכזי המודיעין, שנותרו בעיקר תחת מרחב ירושלים (בעזה לא היו רכזי שטח כאשר פרצה המלחמה, בגלל הנסיבות המובנות של המצב לפני אוקטובר) הוא קשה, סיזיפי, ולפעמים אף מסוכן. אך המשכורות הגבוהות ביותר, לעיתים אפילו חוזים מיוחדים בסך עשרות אלפי שקלים, ניתנו לעובדים הטכנולוגיים. הכול נעשה כדי שיסכימו לעזוב את שוק ההייטק הרותח ולהגיע לארגון, אפילו לשנים אחדות.
בשנים שקדמו למלחמה, ראשי מרחב דרום של שב"כ (המקבילים בדרגתם לאלוף פיקוד הדרום בצה"ל) היו "יניב", שהיה גם ראש מרחב ירושלים קודם לכן ופרש ביולי 2021, ואחריו א' – עוד "קודקוד" שאיתרע מזלו להיות בתפקיד מרכזי ב־7 באוקטובר 2023, וכך להיות "חתום" על מחדל מהגדולים בתולדות ישראל.
ניתן להניח שגם בשנים שקדמו למלחמה היו לשב"כ מקורות אנושיים, יומינטיים, אבל ככלל היומינט דעך. העובדה שבטבח בנגב המערבי ב־7 באוקטובר השתתפו 3,000 אנשי נוח'בה, בלי שלשב"כ היה מקור אנושי שהתריע על הפעולה הזאת, הוא ההוכחה הניצחת לכך.
אלא שמתחילת התמרון ההקרקעי בעזה דברים השתנו: שב"כ חזר לפעול עמוק בשטח רצועת עזה. אנשיו מצטרפים לכל פעולה מבצעית, ומביאים מידע מודיעיני איכותי ביותר. חלק מהמידע מגיע גם מאלפי הנחקרים מסביב לשעון, כאשר כמעט בכל יום מגיעים לחקירה במתקן חקירות בנגב עוד ועוד אנשי חמאס היישר מהשטח. אין ספק שהיומינט חזר למעמדו המרכזי – ובגדול.
