חנה סנש. עם סיומם של ארבעה חודשי שירות מילואים בצו 8 השתחררנו כל חיילי הגדוד, וכעת אנחנו שבים אט־אט לאזרחות. בארבעת החודשים הללו מצאתי את עצמי כמה פעמים חוזר בתודעתי למילותיה של הצנחנית המיתולוגית מקיבוץ שדות־ים, חנה סנש, "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול". המילים הללו מתארות גם כיום את תחושתם של מאות אלפי ישראלים שנענו לקול מפקדיהם ולקול הפנימי שקרא להם לצאת מביתם ולהצטרף להגנה על עם ישראל. איך אפשר לא להתרגש אל מול מאות אלפי חיילים וחיילות, מילואימניקים ומילואימניקיות, בני ובנות משפחה וכל המעגלים הסובבים, שעזבו הכול ויצאו למערכה?
אבא. ביתי הבכורה הסיעה אותי ב־8 באוקטובר לתחנה המרכזית בירושלים, ומשם נסעתי צפונה. בנסיעה לא יכולתי לא להיזכר בכך שמעט יותר מ־21 שנה קודם לכן הסעתי לירושלים את אבי ז"ל, ביום שהוחלט על היציאה למבצע חומת מגן. אבא כבר היה אז מתנדב במילואים, אך היה לו ברור שהוא יוצא למבצע. אני, שכבר הייתי מילואימניק צעיר אך לא נקראתי אז למילואים, הייתי הנהג. בנסיעה השנה החשש היה גדול ואי הוודאות הייתה מוחלטת, אך יכולתי להרגיש שלא רק בתי הבכורה אחינעם מלווה אותי – אלא גם אבי המנוח.
מדים. בניגוד לרבים מחבריי בעבר, שלבישת המדים עוררה בהם שמחה והתרגשות, מעולם לא חיבבתי את בגדי הירוק־זית הצה"ליים. בימים כתיקונם, כשלבשתי מדים והלכתי למילואים, תחושותיי כללו בעיקר כאב בטן. הפעם התחושה הייתה אחרת, וחדרה את מעטה ההגנה הציני שמלווה אותי בימים רגילים. המדים הפכו אותי באחת מאזרח פשוט לשליח של עם ישראל במאבק על קיומו, בחלק מהמהלך הגדול של תקומת עם ישראל בארצו.
מדים 2. בתור בוגר מלחמת לבנון השנייה, זכרתי את התחושה המיוחדת שנלווית ליציאה הביתה במדים בזמן מלחמה. אף על פי כן, דבר לא הכין אותי לחיבוק המדהים של עם ישראל במלחמה הנוכחית. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי נבוך לנוכח גילויי האהדה והאהבה שהורעפו עליי: איש נחמד שהתעקש לשלם על הדלק שלי בדרך למילואים, בעל בית קפה ירושלמי קטן שסירב לקחת ממני תשלום על קפה ומאפה, או חרדי מבוגר שניגש אליי ברחוב ונתן לי חטיף לאות תודה על שירותי. לעיתים זה היה מביך, אך גם חימם את הלב במידה שלא תיאמן.
תותחנים. החיל ששובצתי אליו לפני כ־24 שנה, כשהתגייסתי לצה"ל, לא נהנה מתדמית גבורה, אך גם במלחמה הזאת מצאתי את עצמי גאה מאוד להילחם בשורותיו. גדוד תותחנים הוא הגורם הצבאי היחיד שיודע לתקוף כל אויב ביעילות ובקטלניות, ובכל מזג אוויר: בשרב ובחום, וגם בקור מקפיא עצמות ותחת גשם שוטף. בזמן שכל כוחות הסיוע האחרים מנוטרלים, התותחנים הם המענה המהיר והאיכותי שכל מפקד בקו האש מכיר ומוקיר.
הרעות. אין דבר באזרחות שדומה לקשר שנרקם בין אחים לנשק – במשמעותו המקורית של המושג, לפני שנחמס מאיתנו בידי פרסומאים מוכשרים. מי שלא ראה מילואימניק בן 52 מזדרז להחליף את חברו בן ה־29 בשמירה שלוש דקות לפני הזמן כדי לתת לו רגע קטן של נחת, לא יבין את עוצמתה של הרעות המיוחדת הנרקמת בין לוחמים. אנשים שבחיים האזרחיים לעולם לא היו פוגשים זה את זה הופכים לחברים בלב ונפש. הם מוכנים לעשות הכול למען זולתם, ואפילו להקריב את חייהם. הרעות לא מוחקת את המחלוקות ולא מקהה את פערי העמדות, אך היא מחברת אותנו למטרה הגדולה המשותפת לכולנו, מעבר להבדלים בתפיסות העולם.
43. כשיצאתי למילואים למחרת שמחת תורה, לא חשבתי על כך שהמשמעות הוודאית כמעט היא שאחגוג את יום הולדתי ה־43 בצבא. לנוכח גילי המתקדם יחסית נחשבתי למתנדב, אך 125 ימי המילואים לימדו אותי שגיל הוא רק מספר. אם צריך, אני מסוגל להפוך לחלק אורגני ממחלקה שבה כמעט כל החיילים צעירים ממני. אפילו מפקד המלקה היה בסך הכול פעוט בן שנה וחצי כשהתגייסתי לצבא. מצד שני, גיל הוא לא רק מספר: דווקא במילואים אתה מגלה את כוחו של יישוב הדעת וניסיון החיים, שעושים אותנו גם לאנשים טובים יותר וגם לחיילים טובים יותר.
משפחה. ארבעה חודשי מילואים רצופים, רובם בתנאי שטח קשים, הם חוויה שאיש מאיתנו לא חווה בדור האחרון. ההתמודדות עם המציאות הזאת לא הייתה קלה, בלשון המעטה, אך מי שעבר אותה בקלות היו מי שעמד מאחוריהם ניצב עורף משפחתי יציב ותומך. דומה שלראשונה במלחמה הנוכחית הבינו בצה"ל ובמדינה כולה עד כמה מערך המילואים תלוי בחוסנו של העורף המסוים הזה. אלא שמעבר להצהרות, לא נתנו למשפחות את מלוא הסיוע שהן זקוקות לו. עוד לא מאוחר לעשות יותר.
המחדל. לצד האחדות סביב השגת מטרות המלחמה בדרום ובצפון, אסור לזנוח את הדרישה לבוא חשבון בסיום המלחמה עם האחראים למחדל 7 באוקטובר במובנו הצר והרחב. לא די בשאלה מי ידע ומי לא התריע. צריך גם לשאול אם צה"ל נערך להתמודדות עם תרחיש של מלחמה רב־זירתית, ומי אחראי לצמצומו העקבי של צבא היבשה – בסדיר ובמילואים – לאורך שנים, עד כדי כך שספק רב אם גודלו הנוכחי מספיק כעת כדי להגן על מדינת ישראל. מי היו הרמטכ"לים שהמליצו על כך? מי היו שרי הביטחון וראשי הממשלה שאישרו את המהלכים הללו? מיקוד העיסוק רק בסוגיית ההתרעה ב־7 באוקטובר מחמיץ חלק ניכר מהשאלות הללו, ואף פוטר מאחריות חלק מהאשמים המרכזיים.
חרדים. בגדוד המילואים שלי משרתים זה לצד זה דתיים וחילונים, יהודים ודרוזים, גברים ונשים, תושבי הדרום, הצפון והמרכז, מתעשרי הייטק ועובדי כפיים – פסיפס מדהים של החברה הישראלית. דא עקא, אחד המרכיבים המרכזיים שלה בשנת 2024, החברה החרדית, נעדר ממנו לחלוטין. גם בהגדרה המרחיבה ביותר של המושג "חרדי" יש בגדוד שלנו אולי חייל אחד שעונה עליה, וגם זה בספק. כאשר באופק מסתמנת הכבדה מהותית של נטל הביטחון, לא ייתכן שפלח נרחב כל כך באוכלוסייה יחשוב שהוא פטור מלשאת בנטל הזה. גם אם הדרך לשם ארוכה, הצעדים הראשונים לקראת שילוב חרדים בצה"ל חייבים להתחיל לקרות.
ההסדר. ישיבות ההסדר הן אחד המפעלים המדהימים ביותר שהצמיחה הציונות הדתית. חלקם של תלמידי ההסדר ובוגריו בשירות הסדיר ובמילואים במלחמה הנוכחית ניכר למרבה הצער גם בשורות הנופלים. אבל עם צמיחתו של עולם ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות הציוניות, חייב להיפתח מחדש הדיון בשאלה אם אכן מוצדק לאפשר שירות מקוצר כל כך לקבוצה גדולה מאוד של צעירים, שרבים מהם לא באמת גדלים להיות תלמידי חכמים. כשהנטל על כלל אוכלוסיית המשרתים עומד לעלות, חייב להתקיים דיון כן בשאלה הזאת מתוך העולם הציוני־דתי. אחרת הוא ייכפה עלינו מבחוץ, וגם עלול לפגוע במפעל האדיר כולו.
מילואים. פעם המונח "ישראלי" והמונח "מילואימניק" היו מילים נרדפות כמעט. זה כבר מזמן אינו המצב: עיקר הנטל נופל על כתפי קבוצה שגודלה אחוזים ספורים מהאוכלוסייה. בקרב קוראי העיתון הזה שיעור המילואימניקים אולי גבוה, אך רבים מחבריי הם היחידים במשפחתם ובקהילת חבריהם שמשרתים כלוחמים במילואים. כדי לאפשר להם להמשיך לשרת ולהגן על עם ישראל דרושה מעטפת שלמה. זה לא רק כסף, אלא שכבת הגנה של המדינה למשרתים ולעורף המשפחתי שלהם. בלי זה לא יהיה לנו במלחמה הבאה מערך מילואים מתפקד.
תודה. לכל מי ששלח הודעות עידוד ותמיכה, צלצל בטלפון, שיגר צ'ופרים לשטח או פינק בחבילות טעימות ומתוקות את האישה והילדים שבבית. תודה לחברים מהגדוד והמחלקה, ותודה ענקית לאשתי ולכל המשפחה שבעורף. שירות המילואים הנוכחי תם, אך המשימה עוד רחוקה מהשלמה. עלי בריקדות ניפגש.
