מלחמת חרבות ברזל נכנסה לתודעה הישראלית כמלחמת העצמאות השנייה. זה לא ממש מדויק מבחינה היסטורית אבל למי אכפת ההיסטוריה, כאשר עולם הדימויים משרת נרטיב או תפיסת עולם מסוימת, וזה בסדר גמור.
מה שישראל לא לקחה בחשבון היא האפשרות שהמלחמה הזו תתהפך עליה ותהיה הרבה יותר מאירוע רצחני של ניאו נאצים (אפרופו השוואות היסטוריות). היא תהפוך לאבן הפינה של הכרזת העצמאות הפלסטינית.
במשך שלוש השנים האחרונות הפלסטינים, בסיוע האיראנים וחיזבאללה, החזירו את המזרח התיכון לפוליטיקת הזהות המגעילה שלו שעוצבה מכוח הפרמטרים של המודרנה והלאומיות האירופית בתחילת המאה העשרים. זו התוצאה: הממשל האמריקני, מדינות האזור והאירופים חגים במעגל כמו אוכלי פגרים וממתינים ליום שאחרי, למרות שאפשר לומר בכנות שהיום הזה נמצא ממש פה וממש עכשיו. הכי קרוב שאפשר. בעתיד אולי יוכלו לומר צאצאיו של סינוואר כי "בעוטף עזה יסדנו את מדינת פלסטין".
אבו מאזן מבקר בקטאר ולא כדי לצפות במשחקי כדורגל, בממשל האמריקני דנים ברעיונות שונים לגבי הכרה במדינה פלסטינית נוסח יוזמות מן העבר (2011), אנשי ביידן תופרים עסקאות עם הסעודים, הבריטים חושבים גם כן על מהלך דומה של הכרה במדינת פלסטין.
מה נותר? נכון. שישראל תסיים את העבודה השחורה ברפיח כדי להכריז על ניצחון ואז יחל הבליץ הגדול שכבר נושף בעורפה של ישראל. אסור להתבלבל, ביידן רוצה שישראל תפעל ברפיח ואפילו המצרים הסתגלו לרעיון. הם מבינים שכדי להכריז על מט צריך להקריב את הפרש או הצריח ואפילו את המלכה כי המלך הוא הקובע. זו האסטרטגיה.
לישראל אין הרבה ברירות. כיבוש רפיח הכרחי כדי להכריז על ניצחון במלחמה, שכנראה תסתיים, כפי שאמ"ן טוען (לפי פרסומי כלי התקשורת), כאשר חמאס מפורק כגורם צבאי אבל קיים בתצורה קלאסית כארגון טרור. זה לא דבר בלתי מוכר לארגון ולתנועה הזו. זה יאפשר לישראל לסיים את המלחמה הצבאית ולהתחיל או להמשיך ביתר שאת בזו המדינית.
ראש הממשלה מבהיר שוב ושוב את התנגדותו למדינה פלסטינית. צריך להבין משהו בעניין הזה. ראש הממשלה משחק כאן במגרש הכי נוח מבחינתו בהיבטי החזית הישראלית הפנימית. יש קונצנזוס חזק בישראל לגבי הלאו הגדול לחזון המדינה הפלסטינית. בימים האחרונים הצטרף אליו ליברמן שהוא נייר לקמוס חשוב להערכת הלכי הרוח הציבוריים.
נתניהו מזהה את נקודת העוצמה שלו במאבק על עצמאות ישראל ונגד עצמאות פלסטין. אגב, זו לא רק נקודת עוצמה לאומית-ציבורית. היא תהפוך גם לנקודת עוצמה אישית פוליטית. זאת בהינתן שכל האחרים (כולל המחנה הממלכתי) ממלאים את פיהם מים או אומרים את ההיפך, כשהם נמצאים הרחק מגבולות הקונצנזוס הישראלי.
לפיכך מי שקבר, הספיד, מחק או ציפה להיעלמות נתניהו עלול להתאכזב. גם הפוליטיקה הישראלית ולא רק המזרח התיכון חוזר לוויכוחים הגדולים על פוליטיקת הזהות ועל שאלות ביטחון. ונחשו מה? יותר מאשר ויכוח, בישראל מתקיים קונצנזוס די מובהק, נכון לעתה, בשאלות הללו.
