באחת התמונות המפורסמות ממלחמת ששת הימים נראה יוסי בן־חנן מניף רובה בעודו טובל במימי תעלת סואץ. כתב העת "לייף" בחר בה לתמונת השער בגיליון שכותרתו "סיכום של המלחמה המדהימה" – באופן מדהים, שכן זו תמונה מוזרה. רואים בה רק חייל מחייך בעודו אוחז ברובה במים.
בשונה מהנפת הדגל על הרייכסטאג, התמונה של בן־חנן אינה מסבירה את עצמה. אין בה כמעט דבר שיעיד על זמנה ומקומה. חייל מניף רובה במים, זה הכול. היה אפשר לצלם אותה בחוף ניצנים, ואיש לא היה חש בהבדל. אך זאת אחת מתמונות הניצחון הבולטות של מלחמת ששת הימים, משום שבן־חנן לא היה סתם במים – הוא היה בתעלת סואץ, שלושה ימים בלבד אחרי שנפתחה המלחמה, אחרי תבוסה מוחצת של מצרים וניצחון כביר של ישראל. לכן המראה הזה הפך לתמונת ניצחון: היה ניצחון, והחייל המחייך במי תעלת סואץ הדגים אותו.
העיקרון הזה משותף לרוב תמונות הניצחון – הספונטניות והמבוימות כאחד: הן הדגימו מה שהתרחש, ולא יצרו התרחשות. התמונה המבוימת והמרוטשת של הנפת הדגל הסובייטי על הרייכסטאג סימלה אירוע אמיתי: כיבוש ברלין ותבוסת המשטר הנאצי. הנפת דגל ארה"ב על הר סוריבאצ'י באיוו ג'ימה ייצגה את רוח הלחימה האמריקנית העיקשת. תמונת מסדר הניצחון של חיילי חטיבה 9 בשארם א־שייח' בסוף מבצע קדש הייתה כשמה, מסדר ניצחון. אפילו תמונת הפלת פסלו של סדאם חוסיין בידי עיראקים, שנערכה כדי להוציא ממנה את החיילים האמריקנים שסייעו בכך, ייצגה אמת: משטרו של סדאם חוסיין הובס. אפשר לומר שאם יש ניצחון, תהיה תמונת ניצחון.
מנגד, תמונות חיילי גולני תולים את הדגל על החרמון ב־1973 סימלו בישראל ניצחון בקרב, לא במלחמה. אפילו התמונות של חיילי צה"ל במרחק מאה קילומטרים מקהיר לא נחשבו לתמונת ניצחון, שכן הציבור הישראלי לא סבר שניצחנו במלחמת יום הכיפורים – בוודאי לא אחרי הניצחון ב־1967.
דומה שהעניין חומק מעט מהדיונים בשאלה "מה תהיה תמונת הניצחון" במלחמת חרבות ברזל. אפשר לביים תמונה כזאת, קשה מאוד להזמין אותה. אם יש ניצחון, תמונת הניצחון תופיע. אם אין ניצחון כזה, אף תמונה לא תוביל את הציבור לחשוב שניצחנו כל עוד התוצאה לא תעמוד בציפיותיו.
תליית הדגל בבינת־ג'בל במלחמת לבנון השנייה לא הביאה תמונת ניצחון – לא מפני שהתמונות לא היו מוצלחות טכנית, אלא מפני שלא היה בכך שום טעם כשהקרב והמלחמה כולה לא נתפסו באותה שעה כניצחון. נראה שגם אם גדול צלמי המלחמות היה מצלם תמונה מצוינת בבינת־ג'בל היא לא הייתה הופכת לסמל ניצחון, אלא הייתה נותרת סמל לחוסר התוחלת ולבלבול בזמן המלחמה, שאותרו בקלות רבה יותר מהניצחון.
אפשר להביא טענת נגד מהמקרה של יאסר ערפאת, שהצטלם בעודו נסוג מנמל ביירות, או מיחיא סנוואר, שנראה יושב על ספה בין חורבות משרדו. אולם אלו תמונות ניצחון רק בשל יחסי הכוחות. בגלל שישראל היא הצד החזק צבאית בשני המאבקים, התמונות סימלו את הצלחתם לשרוד בהתקפה הישראלית.
לא במקרה הצהיר חסן נסראללה בתחילת מלחמת לבנון השנייה שהישרדותה של "ההתנגדות" ועמידתה הנחושה הן מבחינתו ניצחון. אגב, מאז חזר נסראללה על הטענה כמה פעמים, בניגוד למשפט המוצא־מהקשרו "לא הייתי פותח במלחמה" שישראלים אוהבים לצטט. כאשר מתאגרף מכה ילד, איש אינו מתפעל מכך שהילד נופל על הרצפה כשאפו מדמם. אך אם ילד מפיל מתאגרף על הרצפה כשאפו מדמם, אנשים מתרשמים – גם אם המתאגרף יחזור ויכה בו מכה אחת אפיים.
תמונות כאלה יכולות להיות תמונות ניצחון של פת"ח או חמאס – כי הישרדותם היא אכן ניצחון מבחינתם, וקהל היעד שלהם שותף לתפיסה הזאת. שום ישראלי, לעומת זאת, לא יחשוב שתמונת הרמטכ"ל וראש שב"כ בחאן־יונס היא תמונת ניצחון מקבילה לסנוואר היושב על הכורסה. אוי לישראל אם תגיע למצב שבו הישרדות בכיריה על הריסות משרדיהם תיחשב לניצחון. אם ישראל אכן תביס את חמאס, כבר יימצאו תמונות ניצחון; אם ישראל תצא מהמלחמה וחצי תאוותה בידה – שום תמונה לא תכסה על כך.
